ד"ר לירז כהן ביטון (צילום: באדיבות המצולמת)
ד"ר לירז כהן ביטון | צילום: באדיבות המצולמת

נולדתי, גדלתי והקמתי את משפחתי בשדרות. מאז היותי נערה, "סבבים ביטחוניים" הם חלק משגרת חיינו. בימים של שגרה אני מנהלת את המערך הסוציאלי במרכז השיקום "עזרה למרפא" בראשותו של הרב פירר בשדרות ובו מאות מטופלים. במסגרת תפקיד זה ומתוקף הכשרתי המקצועית כעובדת סוציאלית המטפלת בפרטים המתמודדים עם טראומה, אובדן ושיקום פיזי ונפשי, חוויתי מפגשים רבים עם אנשים שעברו טראומה קשה. מצאתי עצמי פעם אחר פעם נשאבת אל תוך עולם הטראומה, מריחה, מדמיינת, כואבת ומתקשה להתעלם מעוצמת הקושי והמורכבות.

שנים רבות של טיפול ומחקר בתחום ושום דבר לא הכין אותי למציאות שהתעוררנו אליה בשבת 7.10.23 בבוקר. ירי מסיבי של קסאמים עם תחושת אימה שונה שלא הכרנו. השמים בעירי האהובה בוערים, הקרקע רועדת והנפש תוהה מה עכשיו.

אין מספיק מילים לתאר את התחושות ברגעים שבהם מחבלים משתלטים על העיר ועל ישובים רבים בעוטף. צרחות "הצילו" נשמעות ברחובות. בית חשוך, חמשת ילדיי ספונים בממ"ד ובלבנו תפילות שלא יגיעו אלינו, שלא ישמעו אותנו. משחקת עם ילדיי הצעירים את משחק העכברים "מי מצליח להיות שקט שקט כמו עכבר קטן?", בשעות רבות מנסים לייצר מרחב בטוח בממ"ד, מנסה להשתמש בכל הכלים הטיפוליים לוויסות והרגעה, במקביל ידיעות נוספות ממשיכות להגיע, חברים נעדרים, פצועים, נרצחים, בני משפחה אהובים שניתק עמם הקשר. פער בין העולם הפנימי הסוער והדואב לעולם החיצוני שמנסה לשדר חוזק וכוח לילדים.

משחקת עם ילדיי בממ"ד "מי מצליח להיות שקט כמו עכבר קטן?" מנסה להשתמש בכל הכלים הטיפוליים לוויסות והרגעה. ידיעות ממשיכות להגיע, חברים נעדרים, פצועים, נרצחים. פער בין העולם הפנימי הסוער והדואב לעולם החיצוני שמנסה לשדר חוזק וכוח לילדים

הימים עוברים, מתחילים להבין את גודל האסון. בשלב זה החלו הפינויים מהעיר, עיריית שדרות בחרה לפנות את כלל תושביה, ובמהלך מעורר השראה העבירה את תושביה לבתי מלון בערים קולטות. אנחנו בתוך הכאוס שהמדינה חווה, הלב כואב, הלוויות, הניחום, השיחות עם הצוותים המקצועיים במרכז השיקום שרובם חיים בעוטף וחוו שעות של אימה וחרדה.

הידיעות על מטופלים שלנו שנרצחו, שנחטפו, שאיננו יודעים מה מצבם והדאגה למרכז שלנו של עזרה למרפא בעיר. תחילה סירבנו לעזוב, שדרות זה הבית ובית לא עוזבים, יש קהילה שזקוקה לנו עכשיו. אך הטיפול הוא בנפשי, ולכן החלטנו לנסוע לתל אביב במטרה לתכלל את מרכז החוסן שהוקם שם למען התושבים שפונו משדרות.

כבר כמעט שלושה שבועות שאני כאן, מתבוננת, מקשיבה, מקבלת פניות ושולחת מטפלים מוכרים מהעיר לסייע לתושבים. במקביל, מטופלים שלי ממרכז השיקום עזרה למרפא, בשדרות עדיין נמצאים בקשר עמי והדאגה עצומה.

המציאות הטראומתית המשותפת פגשה את התושבים והמטפלים כאחד. הדבר שלא לימדו אותנו באקדמיה ובשטח זה לטפל עם ילדים על הידיים. כל אנשי הטיפול מסתובבים עם ילדיהם בין התושבים. מסייעים, מרגיעים, מגייסים מענים רפואיים, חומריים ונפשיים, מנסים לסייע לתושב לקבל תרומת בגדים בזמן שהם זקוקים בעצמם לכזו כיוון שברחו מביתם. הדאגה היא גם לעובדי המרכז של האגודה בשדרות, לאנשים שהם גם מטפלים וגם עצמם זקוקים לסיוע כך שגם הקשר והסיוע אליהם עובדים מקרוב ומרחוק. 

לפני כמה ימים נשמעה אזעקה בעת שהילדים שהו במסגרת החינוכית. ילדיי היו באזור מעט מרוחק ממני ולכן כל אחד מהם נכנס למקלט אחר במבנה, בעוד שאני עם בקבוצת אמהות טיפולית. קשה לתאר את חוסר האונים של לא לדעת מה קורה עם ילדיי ובמקביל להיות בתפקיד, לשדר חוסן ורוגע לאמהות שנמצאות בסיטואציה זהה לשלי. הידיעה כי הם עם אנשים שדואגים להם במרחב בטוח לצד הדאגה האימהית שמא הם זקוקים לי ואני לא לצידם פילחה את ליבי.

הילדים מפונים בתל אביב (צילום: באדיבות הכותבת)
הילדים מפונים בתל אביב | צילום: באדיבות הכותבת

המציאות הטראומתית המשותפת פגשה את התושבים והמטפלים כאחד. הדבר שלא לימדו אותנו באקדמיה ובשטח זה לטפל עם ילדים על הידיים

ההזדהות עם המצוקות, הדמיון בחוויות האישיות, הזוגיות, המשפחתיות והמקצועיות מאתגרים את התפקוד היומיומי. אנשי ונשות מקצוע רבים הגיעו לכאן בעוד בן הזוג מגויס למילואים, מרוחקים מבני משפחה, נקרעים בין הרצון לסייע לתושבים לבין הדאגה לבית הפרטי שלהם, טרוטי עיניים. חווים את העומסים הרגשיים, העומסים בעבודה, הטראומה שעוד מהדהדת בנפש, האבל המתמשך והריחוק מכל מה שמוכר ובטוח.

עכשיו הכול כביכול רגוע, מנסים לייצר איזון ושגרה. הוקמו מסגרות בלתי פורמליות התנדבותיות במלונות. מרבית הילדים מגיעים לשם, וישנה גם מסגרת חינוכית מטעם עיריית שדרות אחר הצהריים. לא חסר לנו דבר חומרי, אבל החוסר בהווייתנו משותף לכולנו. הבחירות הקטנות היומיומיות אינן כאן. מצד אחד אווירת חופשה במלון ומנגד עקורים בארצנו.

בתה של כהן ביטון משחקת בהצגה (צילום: באדיבות המצולמת)
בתה של כהן ביטון משחקת בהצגה | צילום: באדיבות המצולמת

אחרי ימים רבים של חוזק וחוסן, אתמול היה רגע של שבירה. אחר הצהריים התקיימה במלון ההצגה "פרח לב הזהב." השחקן ביקש מהילדים להתנדב ולהשתתף בהצגה. הבת הקטנה שלי התנדבה ובאופן אירוני קיבלה את תפקיד העכבר. העכבר, שלפני כמה שבועות היה משחק השקט כשבליבי חרדה איומה, הסב לי כעת גאווה גדולה בביתי בת ה-3 שמשחקת בביטחון על הבמה. מי ייתן ויבואו ימים שקטים ובטוחים בגוף ובנפש. 

ד״ר לירז כהן ביטון היא מנהלת המערך הסוציאלי במרכז השיקום של אגודת עזרה למרפא - הרב פירר, בשדרות