לאבד אח זו חוויה שאני לא מאחלת לאף אחד. לאבד שניים זה מטלטל את הנפש ואת כל מה שחשבת שאתה מכיר בעולם הזה. הראשונה הייתה ג'ולי, אחותי היקרה שנפטרה לפני 16 שנים בעקבות פגיעה בילדות שצילקה את נפשה, מלחמה בה אין מנצחים. לפני שנה וחצי, נפרדתי בצער עצום מאחי הקטן והאהוב מיכאל שנלחם במשך שמונה שנים כצמח, בעקבות תאונת דרכים שעבר כשהיה רק בן 24.

ככה בגיל 40, עם שלושה ילדים ובית לשמור עליו, מצאתי את עצמי נשברת. נופלת. זה הפתיע אותי מאוד. תמיד הייתי אדם שנלחם על החיים, חזק ואיתן אל מול כל מה שהעולם הזה מזמן לי. ציירתי לעצמי אופטימיות ללא דופי ותכננתי תכניות עתידיות לראיית חיים אחרים ששווים להילחם עליהם. אבל מותו של אחי שבר אותי. בסמוך למותו, הלחץ הגדול גם נתן אותותיו וחליתי בפיברומיאלגיה. (תסמונת כאבים מפושטת כרונית הפוגעת במנגנון ויסות הכאב במוח, ומתבטאת גם בבעיות ריכוז וזיכרון). במשך חצי שנה הסתגרתי בבית כשהעצבות הפכה לחברה הטובה שלי. הרגשתי מנותקת מהעולם, מיואשת, לא רציתי לראות אף אדם ולא ידעתי כבר מי אני. המחלה גם שיתקה אותי. סבלתי מכאבים איומים. הגעתי למצב שלא יכולתי (וגם לא ממש רציתי) לקום מהמיטה. נטלתי כדורים ועליתי 25 קילו בשנתיים.

הרגשתי שהגוף שלי בגד בי, שאני לא מסוגלת לטפל בילדים שלי ובבית שלי. המצב הקשה הזה השפיע על כל חיי היום יום שלי ושל בני הבית. הרגשתי כישלון כאמא וכאישה. הילדים היו קורבנות לא פחות. הם לא הבינו מה קורה לאמא שלהם שביום בהיר אחד הפכה מאמא לביאה לאחת שרק בוכה ולא מסוגלת לקום מהמיטה.

סוניה ביתשו
"כשאחי נפטר, נשברתי" | צילום: צילום ביתי

זה לקח זמן אבל מתישהוא בדרך, בין הדמעות וכאבי התופת, הבנתי שיש לי שתי ברירות: ליפול ליגון הכבד שפקד אותי או להתעורר ולהבין מי אני ומה אני עושה על מנת להחזיר את סוניה שהכרתי.

בחרתי באפשרות השנייה והמאתגרת. עם הכדורים הפסקתי כי לא הייתי מסוגלת לחשוב שאצטרך כל חיי להיות תלויה בהם. היה לי ברור שאני לא נותנת לפיברומיאלגיה לנצח אותי. הכי חשוב היה לי להראות לעצמי ולילדים שלי ולמשפחתי שאני לא מוותרת, גם לא מול היגון ומול המחלה. אני נלחמת על החיים שלי. הבנתי שהחיים מובילים אותנו לכמה כיוונים אבל הבחירה היא רק בידיים שלנו כיצד לנווט אותם.

סוניה ביתשו
"בין הדמעות וכאבי התופת, הבנתי שיש לי שתי ברירות" | צילום: צילום ביתי
התחלתי בעבודה עצמית תוך כדי אמונה עצמית גדולה, תוך כדי ראייה שונה ואחרת על החיים ושאני מוכנה לעשות שינוי. נכנסתי למסגרת של אימוני כושר בשילוב תזונה אצל שר פיטנס מהמקום הכי נמוך וקשה שלי. הקושי הפיזי היה נוכח שם מהתחלה, אבל פתאום ממצב של אי יכולת לעלות מדרגות, התחלתי להתאמן פעמיים בשבוע ועליתי ל-4 פעמים בשבוע, שיניתי תזונה והתחלתי לראות את מי שאני באמת. לצד השינוי הפיזי והגופני, החל השינוי הנפשי.

פתאום התחלתי לחייך שוב. כמו אז. כמו סוניה של פעם. עם החיוך, גם עלה הרצון לחיות והפעם הוא היה חזק מתמיד. הצבתי לעצמי יעד שאחזור גופנית ופיזית להיות החזקה שהייתי לפני הפיברומיאלגיה. זה נעים לכתוב את זה אבל המסע לא היה פשוט. גם היום יש עדיין רגעים באימון שיותר קשה לי בהם, אבל יחד עם המאמנות אני עושה תרגילים חלופיים שמתאימים לי. אם צריך אני מורידה טיפה הילוך ושוב חוזרת לעצמי. 

סוניה ביתשו
נלחמת על החיים בכל הכוח. סוניה | צילום: צילום ביתי

הגוף אט אט החל לחזור לעצמו והנפש המריאה אל על, הייתי כל כך גאה בעצמי שהייתי מסוגלת לעשות זאת שעדיין עושה זאת. זה חיזק אותי הרבה מעבר לירידה במשקל והחיטוב שהרווחתי, זה גרם לי לחזור להאמין ביכולות שבי ושאני מסוגלת להגשים את כל חלומותיי. החוזק הגדול שחשתי בדרכי במסגרת הזאת גרם לי להבין שאת השליחות של חיי אני חייבת ליישם.  חזרתי למסע חיי שאותו התחלתי לפני 12 שנים בהקמת "בית אמיתי" לנערות בסיכון, רק שהפעם התחלתי להרצות בעמותת על"ם ובפני נשים ונערות על סיפור חיי ועל הרצון לחיות, לחיות טוב, בשלום, עם כל מה שאנחנו חוות. היום, שנה וארבעה חודשים מאז שתפסתי את עצמי בידיים, אני גאה לומר שהצלחתי. 

סוניה ביתשו
הגוף אט אט החל לחזור לעצמו והנפש המריאה אל על | צילום: צילום ביתי

*סוניה ביתשו היא מרצה ומנטורית להעצמה נשית

>> לעוד וידויים של הורים על השנה הסוערת בחייהם