מהיום בו חדרה בי התודעה שאני בת, ידעתי שאהיה אמא כמו שידעתי שהשמש תזרח בכל בוקר, כמו שידעתי שאני אוהבת שוקולד. באותה קלות וטבעיות בה נשמתי, המחשבה התקבעה במוחי. לא היו דיונים או התלבטויות. זה היה ברור. אני נקבה - כשאהיה גדולה יהיו לי ילדים. רצוי שלושה.
ובאמת השנים עברו וחלפו וכמו לפי ספר ההוראות לאנושות, התבגרתי, התחתנתי והשאיפה לילד הייתה כל כך גדולה וחזקה עד שהייתי מוכנה לענות את גופי ונפשי מידי יום במשך חמש שנים בטיפולי פוריות קשים, אשפוזים בבתי חולים ועוד שלל סיבוכים רק על מנת להגשים את החלום הגדול – להיות אמא.
היום אני אמא לילד בן 8 וחצי, ילד מקסים ואהוב ואף פעם לא שאלתי את עצמי האם אפשר אחרת ? בתקופה בה התבגרתי לא היה מקובל לשאול שאלות כאלו, וגם היום כאשר אישה מצהירה שאינה רוצה להיות אמא, מתייחסים אליה כאל מצורעת, אגואיסטית ומנוולת כאילו העליבה את המין האנושי כולו ופגעה בו פגיעה ישירה בעצם הכרזתה שהיא מחוץ למשחק.
"תיק-תוק, תיק-תוק, שום תי-נוק, שום תי-נוק"
במרכז ספרה של שהרה בלאו "האחרות" עומדת השאלה הגדולה הזו, שאלת מיליון הדולר. האם אפשר אחרת? האם אישה יכולה להיות אישה בלי ללדת ? האם הבחירה בידה? "דינה נרצחה באחת בלילה. בעיתונות כתבו "באישון ליל" ותיארו את כל הפרטים מעוררי הבחילה, אבל הדוח המשטרתי היה גרוע יותר, האמינו לי. בעיתונות כתבו גם שהנרצחת היתה דוקטור למגדר, ואת הרצח תיארו כ'בעל מאפיינים חריגים', הם כנראה התכוונו לכך שהיא נמצאה עקודה לכסא בסלון ביתה, על מצחה חרותה המילה 'אמא', וידיה המתות אוחזות בובת תינוק".
זו לא הנרצחת היחידה בספר. כאשר שחקנית מפורסמת נרצחת באופן דומה המשטרה והחוקרים מנסים להבין את הקשר בין השתיים. שילה הלר, גיבורת הספר, עובדת במוזיאון התנ"ך ומכירה היטב את הנשים שנרצחו ולא לחינם היא מתחילה לחשוד שהיא כנראה הבאה בתור. היא בין היחידות שיודעת את האמת, מה קרה בדיוק באותו הלילה בחגיגת פורים הגדולה לפני שנים, בה הוחלט מה שהוחלט. לשילה יש את כל הסיבות לשנוא את דינה. דינה בנתה קריירה שלמה על סמך רעיון שגנבה ממנה: "נשות התנ"ך האל-הוריות", מאמר חשוב שפרסמה על נשות התנ"ך שלא רצו להפוך לאימהות כמו מרים הנביאה, מיכל בת שאול ובעלת האוב, הפך אותה למפורסמת בתחומה. שילה הסתפקה בהערה הקטנטנה שניתנה לה בתודות וראתה מהצד כיצד הקריירה של דינה מזנקת. האם העובדה שיש הוכחה לכך שלפני הרצח השתיים נפגשו ורבו הופכת אותה באופן אוטומטי לחשודה ? האם כל הנשים שנרצחו שותפות להחלטה אחת גורלית?
"בדיוק באותו השבוע גם התקשר אלי חבר רחוק לברך אותי ב'שנה טובה', ואיכשהו השיחה התגלגלה לנושא הילדים, איכשהו? וכשאמרתי לו שאני לא מעוניינת, השתחררה שתיקה ארוכה. שתיקה של ממש, בלי הד נשימות מעבר לשפופרת, ואז הוא שאל פתאום בבת אחת, 'אז את רוצה להיות ערירית?' והמילה היכתה בי. ע-ר-י-ר-י-ת עם כל הריר שתקוע לה באמצע, למילה הכי מיבשת שיש. ע-ר-י-ר-י-ת. אחר כך קראתי שבפורום של אל הוריים החליטו לבחור מילה שתגדיר את מצבם, ואחת ההצעות שהועלו שם היתה המילה 'ערירצוני', כלומר ערירי מרצון. וחשבתי אז שזו המילה הכי מכוערת בעברית. אני עדין חושבת ככה."
המיני טירוף של שילה וההקבלה שבנתה בלאו בין המציאות היומיומית ובין סיפורן של נשות התנ"ך סביב סיפור המתח הדיר שינה מעיני. שאלה אחת ניקרה במוחי שוב ושוב לאורך קריאת הספר: מה גורם לנו בחברה הישראלית לכעוס כל כך על נשים שבחרו לחיות את חייהן באופן שונה מבלי לפגוע באחרים ?
מדוע כשמתפרסמים מידי פעם טורים או סרטוני דעה של נשים שמספרות על ההחלטה שלהן שלא ללדת ילדים, רבים מהמגיבים בוחרים לקלל ולאחל לאותן נשים מיתות שונות ומשונות ושאר מחלות ? אותו רוע צרוף כמו בספר... מדוע בשנת 2018 מסתכלים בצורה עקומה על נשים שמודות שהן לא בנויות לגדל ילדים או לא מעוניינות בכך ?
"יש לנו שתי נרצחות. את שתיהן הפכו לאימהות אחרי המוות, המשותף לשתיהן: הן התבטאו באופן פומבי ונמרץ נגד הבאת ילדים לעולם... אבל גילינו שיש להן עוד מחנה משותף. שתיהן היו חברות שלך, חלק מקבוצת 'האחרות' שלכן והרוצח כיוון לשם במפורש...".
הבעיה בקריאת ספריה של שהרה בלאו היא שאף פעם אי אפשר לדעת איך העלילה תסתיים. היא לא רוצה שיהיה לנו נעים, לא לנו הקוראים ולא לגיבורים שלה. עד סוף הספר אי אפשר לדעת כלום, העניינים הולכים ומסתבכים, פרטים חדשם מתגלים ורק דבר אחד ברור לכולם, על בחירות שגויות משלמים ביוקר. ואולי יותר מידי ביוקר? שהרה כמו תמיד מקורית וחדה, הספר נקרא בנשימה עצורה, מעלה המון שאלות שמפעילות לנו את המוח אך בלי התנשאות או ביקורתיות, אלא רק מציבה בפנינו כחברה מראה, כל אחד יוכל לבחור אם להתבונן, להעמיק או להמשיך הלאה. את הספר סיימתי ביומיים, עבר חודש מאז שסיימתי לקרוא בו והוא עדיין לא יוצא לי מהראש.
"האחרות" - שהרה בלאו, הוצאת זמורה ביתן