"דמיון חשוב יותר מידע", אמר פעם אלברט איינשטיין. הדמיון היה המקום הבטוח והמפלט של חגי רזניק, מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, מהמציאות שחווה בילדותו. כל מה שהכיר היה מחסור בחום ואהבה, והיעדר ביטחון בסיסי בבית, בסופו של דבר, חגי הוצא מביתו בגיל צעיר בצו שופט. אך הדבר היחידי שלא יכלו לקחת מחגי הוא את היכולת לחלום שיכול להיות יותר טוב.
הדמיון הפך לכלי התמודדות, ולימים גם הוליד את הספרים שחיבר. האחרון שבהם הוא: "הספגטי של סמי", סיפור בחרוזים לילדים ולהורים על פערים חברתיים בין ילדים. זוהי גם סגירת מעגל נוספת, משום שכל הכנסותיו של המחבר נתרמות ל"בית לכל ילד", בבאר שבע ובירושלים, עמותה לילדים, שבדומה לחגי, מוצאים מביתם בצו שופט.
על פי דו"ח של הג'וינט, נכון ל-2015 התכנית הלאומית לילדים ובני נוער בסיכון איתרה מעל 260 אלף ילדים ובני נוער בסיכון ב-184 יישובים ברחבי ישראל. בשנת 2015 דווחו לשירותי הרווחה, כ-44 אלף מקרים של התעללות בילדים או הזנחתם. חגי רזניק היה בילדותו חלק מהסטטיסטיקה הזו. כילד שגדל להורים הלוקים בנפשם, הוא עבר התעללות נפשית ופיזית. כבר בגיל 9 היה משוטט ברחובות ירושלים, ומעביר את לילותיו בגנים ציבוריים. הוא היה מביט דרך החלונות לבתים של אחרים, רואה את הטלוויזיה מרצדת, ועורג להיות חלק מהתמונה המשפחתית הזו.
לדברי חגי, הזיכרון הכי חזק שנשאר לו מהבית הוא החיפוש אחר החום והרצון להיות נאהב ושייך. הרצון הזה מומש לאחר שנים, כאשר הגיע באמצעות פרויקט של עליית הנוער, במשרד הרווחה, יחד עם חבורת ילדים מבתים מורכבים לקיבוץ רביבים בנגב. חבורת הילדים התפזרה לפני שנים רבות, וחגי נשאר עד היום להתגורר בקיבוץ.
"המעבר הזה היה מאוד משמעותי עבורי", הוא מספר. "חלק גדול מהערכים שקיבלתי הגיעו מהקיבוץ, בעבודה בחקלאות, בלול. כאן סוף סוף הייתי חלק ממשהו גדול ומשמעותי, הייתי שייך לקהילה וזו הייתה תחושה חזקה מאוד עבורי. אני מניח שהבנתי בתוך תוכי, שזה הסיכוי היחיד שלי לשרוד. שאם כאן אני לא איטמע, לא יהיה לי עתיד".
איזה סיכוי יש לילד שעבר סיפור חיים דומה לשלך, להגיע למקום שבו אתה נמצא היום?
"לי פשוט היה מזל. מהמקום שאני נמצא בו היום, אני רואה את האוכלוסיות החלשות, בעולם של שיקום שכונות, ומוביליות חברתית זה לא משהו שקורה לעיתים קרובות. אם אין לך אמצעים, לא יהיה לך קל. זה בדיוק מה שאני כותב עליו בספר, שני ילדים שלאחד מהם יש משאבים, ולשני לא. הפוטנציאל של הילד ללא משאבים להתקדם הוא כמעט בלתי אפשרי. אבל זה לא מעיד בהכרח על רמת האושר שלו בבגרותו".
מעבר למזל, מה עוד סייע לך להתקדם בחיים?
"פגשתי בדרך אנשים טובים: יועצת בית ספר שליוותה והכילה אותי, מתנדב ברזילאי בקיבוץ ששימש לי כדמות אב ועוד. הייתה לי תשוקה להצליח, לחולל עבור אנשים אחרים ועבור עצמי והייתה לי סביבה תומכת בקיבוץ. אני מניח, שפיתחתי כישורים של שרידות, שיכולתי להשתמש בהם כדי לצמוח".
הכתיבה כריפוי
הכישורים שעליהם מדבר חגי, הביאו אותו רחוק מהמקום שממנו הגיע. עד 2015 הספיק לשמש בתור מזכיר קיבוץ, מנהל הפנימייה במדרשת בן־גוריון ומנכ"ל המועצה האזורית רמת הנגב. עם כניסתו של שר הבינוי והשיכון, יואב גלנט, לתפקיד מונה חגי לתפקיד יועץ בכיר לשר ובהמשך גם למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. בין שלל התחומים שעליהם הוא אחראי, זה שהכי קרוב לליבו הוא הדיור הציבורי וסיוע בשכר דירה. "אם ניתנה לך הזכות להיות בעמדת השפעה ואתה לא משנה את חיי הפרט, אתה לא ראוי, והתיקון שלי הוא במידה רבה לשרת ציבור".
את פצעי הילדות לא תמיד אפשר לרפא, אבל אפשר להניח עליהם תחבושת שתעטוף את המקום הכואב ותנחם אותו. התחבושת של חגי היא הכתיבה. "היא הפכה לכלי ריפוי כבר כשכתבתי את הרומן הראשון, כשעסקתי בכל מיני חוויות שלא רציתי לחזור אליהן, וגם ברומן השני המשכתי לעבד את מה שהיה, ולגעת בהיבטים שקשורים לחיי כבוגר וכילד. בסיפורת לילדים יש כוח מרפא, וגם כוח שמייצר אמירה חברתית. מרגע שהייתי הורה ונחשפתי דרך תפקידי לשכבות החלשות ברמה לאומית, בער בי הרצון לכתוב ממקום שנוגע בילדים ובילדים שבנו. לעובדה שאתה חווה חוויות דרך העיניים של הילד שלך, יש משמעות גדולה. הילדים שלי הם בני משק בקיבוץ, מה שאני לא הייתי. יש להם שפע, שלי לא היה".
איך הביוגרפיה שלך השפיעה על האבא שהפכת להיות?
"אני מאוד עמוס ולא רואה הרבה את ילדיי, אבל בזמן הקצוב שאני רואה אותם, אני נוכח ומעניק שפע, אבל גם שם יש לי עבודה לעשות".
ספר הילדים הראשון של חגי, "הספגטי של סמי", מספר את סיפורם של שני חברי ילדות יוסי וסמי, שעל אף הרקע החברתי-כלכלי השונה ממנו הם באים, הם חולקים חוויות ילדות משותפות ומצליחים לגשר על הפער ולבנות ביניהם חברות יפה וכנה. בבגרותם הם חוזרים ונפגשים כבני שני מעמדות שונים, ושם עומדים למבחן החינוך, הערכים והמוסר עליהם גדלו. בניגוד לחוקי הז'אנר אין כאן סוף טוב.
"אין כאן סיפור סינדרלה", אומר חגי, "גם אם לי הייתה הזדמנות והצלחתי לעלות מהיכן שהייתי בכוחות עצמי ובעזרה מן החוץ, זה איננו תמיד העולם האמיתי, המערכת לא השתנתה משמעותית והקושי לחלשים ניכר בחברה שלנו. לא לכל סיפור יש סוף שמח, אבל הוא גם לא עצוב. אתה מצפה שהילד העני יהפוך להיות עשיר והם ירקדו לעבר השקיעה. אבל כאן אחד נותר טבח ודייג והשני איש עסקים. זה לא אומר דבר על סט הערכים שלהם, ודווקא מי שאין לו מתגלה כאדם נדיב וחם. סט ערכי יכול להתפתח בגלל החוסר באמצעים. הרבה פעמים אפשר למצוא חום אנושי והומאניות דווקא במקומות של חוסר".
לכותבים יש פעמים רבות נמען פנימי שאליו הם מייעדים את הספר, ההורים, הילדים, או אדם משמעותי שפגשו במסע חייהם. חגי מספר שהוא כתב את הספר מתוך שלוש פריזמות, כילד, כהורה וגם כאדם שנמצא בעמדה שבה הוא משרת ציבור שנזקק לסיוע ולא תמיד יש לו הזדמנות המקבילה לזו של אנשים בעלי אמצעים.
כשהוא שולח את הספר הזה למסע שלו בעולם, חגי היה רוצה שהוא יעורר שיח, בין ההורה לילד ובין ההורים לבין עצמם. שיח על מעמדות, איך אנחנו מסתכלים על האחר ואיך לקבל אותו. "המעמדות לא נמחקו בחברה הישראלית, אני רואה את זה יותר ויותר היום. יש פריפריה גיאוגרפית וחברתית. יש דור שני ושלישי לדיור ציבורי, אלו אנשים שפחות מונגשים להשכלה וסיוע, אין להם אפשרות לייצר אופק להשכלה גבוהה, ולכן גם החלום שלהם מוגבל. יש 30 אלף זכאים לדיור ציבורי שלא מקבלים דירה. בהמון מקרים מדובר בנשים חד הוריות שחשופות לניצול ולילדיהן קשה לקבל הזדמנות ולחלום. המדינה לא יכולה להתעלם מזה אנשים שאין להם היכולת לקום ולצעוק, אני מרגיש שאני רוצה להיות שם בשבילם. אנו מנסים למצוא פתרונות, ולייצר אופק כי קורת גג זה דבר בסיסי. ילד שנמצא ברחוב ושאין לו בטחון זה דבר בלתי נתפס, וזה תמיד מחזיר אותי למקום שלי".