בגיל 37, רוני אלדד הספיקה לא מעט. היא נשואה, אמא לארבעה, מבקרת תרבות, משוררת שזכתה לאחרונה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים, ועכשיו היא חובקת ספר ילדים ראשון בשם "מערבולת". בשנים כתיקונן היתה עומדת עמו בגאווה בדוכני שבוע הספר וחותמת על עותקים, אבל זו לא שנה רגילה. המזל הוא שלאלדד, ממש כמו לגיבורי ספרה, ילדיה הגדולים יותם ורותרות, יש עולם פנימי עשיר וסוער שמספק התרחשויות מרגשות למכביר.
מערבולת הוא ספר ראשית קריאה, ובו סיפורונים מצחיקים ומעוררי מחשבה המחולקים לפרקים. אלדד מספרת שהסיפורים נכתבו במקביל לגידול של יותם, הבן הבכור, והם גם גדלו והשתנו לצידו. "מאז שיותמי היה פצפון אנחנו ממציאים סיפורים בבית," היא מגלה. "חלקם מבוססים על המציאות באופן די הדוק, וחלקם מבוססים יותר על איך שהיינו רוצים שהמציאות שלנו תיראה. ככל שהשנים עוברות והמרחק מרגע המצאת הסיפור גדל, כבר לא תמיד ברור מה היה באמת ומה לא, מה בכלל קרה לי ולאחי התאום כשהיינו קטנים ורק הושאל להווה לטובת הסיפור, ומה דווקא ממש קרה ליותם ולרותרות והשאיר איזה רושם בלב שהצדיק שיהפוך לסיפור."
"חלק מהסיפורים קצת יצאו משליטה ותפחו לדרגת מיתולוגיה מפוארת מאוד ולאו דווקא אמיתית," אלדד מודה, "ועדיין הם מצאו איזה מקום של כבוד במאגר הזכרונות הביתי. אולי כי יש בכולם איזה כח שנובע מזה שאנחנו מספרים את עצמנו לעצמנו. כך או כך, זה היה פרטי שלנו במשך שנים, ולא חשבתי שסיפורים פרטיים וחד פעמיים כאלה באמת יכולים לעניין את הציבור."
במהלך לימודיה במסלול לכתיבה באוניברסיטת בן גוריון השתתפה אלדד בסדנה של כתיבת סיפורי ילדים עם אתגר קרת. במסגרת הסדנה כתבה כמה מהסיפורים המשפחתיים האלה, ובזכות התגובות הנלהבות, התחילה לחשוב שאולי יש להם מקום נוסף בעולם. הוצאת טל מאי הסכימה עמה, ולפרויקט התגייסה גם המאיירת עמית רימון, שהוסיפה את הזווית שלה על רותרות ויותם, וגם התינוק אורי. עכשיו הספר נמצא בכל החנויות.
ליותם ורותרות אין התנגדות לתהילה שפקדה את חייהם, ולשיתוף הציבור במיתולוגיה המשפחתית הפרטית. "הם מתייחסים לזה בטבעיות שהפתיעה אותי מאד בהתחלה, כי הרגשתי שעשיתי לכבודם מעשה חגיגי מאד, וציפיתי שיהיו מאד נרגשים מכל העסק. אבל אז נזכרתי שילדים מתייחסים לפעמים לבלתי רגיל בשוויון נפש כזה, מעורר כבוד. אולי כי הם עדיין חדשים כאן בעולם, יחסית, אז כל הדברים מפתיעים במידה דומה. יש להם לא מעט הסתייגויות מהספר, והצעות לתיקון למהדורות הבאות, אבל בגדול, אני חושבת שהם מרגישים שהוא נכתב מתוך תועפות אהבה, ומתוך איזה רגש עמוק של פליאה שאני מרגישה לגבי מי שהם גדלים להיות. בתוך הבית, ביומיום האפרורי והלחוץ אני לא תמיד פנויה לראות את זה, ולספר להם על זה, והכתיבה נתנה לי הזדמנות אמיתית למשוך את המבט הזה עוד ועוד, ולתת להם אותו במתנה.״
הילדים אולי שווי נפש, אבל אלדד עצמה, רגע לפני הוצאת הספר, נעשתה מודאגת מהשימוש בשמותיהם האמיתיים. "כמה שבועות לפני שהושלמה הגרסה הסופית של הספר נבהלתי פתאום. הבנתי שאני מאפשרת לעצמי חירות להחליט החלטה שלא נוגעת רק אלי... אז כינסתי ישיבת מערכת בהולה שלי ושל הילדים, ושאלתי אותם בכנות אם הם שמחים ברעיון הזה שלדמויות בספר קוראים בשמות שלהם, ושכל מי שיקרא ירגיש קצת כאילו הוא ממש מכיר אותם, גם אם מעולם לא נפגשו במציאות, ושזה יכול להיות קצת מציק אפילו, וקצת מביך, וקצת מוזר, והעליתי עוד ועוד טיעונים. אבל החרדה שלי לא הרשימה אותם בכלל, והם גילגלו עיניים ואמרו פחות או יותר ביחד: 'מה יש לך אמא?' ובזה העניין סוכם."
"מה שהניע אותי לכתוב הוא רעיון שאני מאמינה בו בכל לבי, ומאז שיש לי ילדים משלי אפילו יותר: שאחים ואחיות יצילו את העולם," אומרת אלדד. "אני יותר ויותר מבינה שמשהו בעובדה שמשחר היותנו מלווה אותנו יצור קרוב, דומה להכעיס ואחר להפליא, שיש לו כח להפעיל אצלנו את כל תאי הרגש והמחשבה והגוף והנפש בו זמנית, זה דבר יקר וחזק מאין כמוהו. אח או אחות יכולים להיות הדבר הכי מעצבן בתבל, זה נכון, אבל אני זוכרת מעצמי, שגדלתי עם שלוש אחיות ואח קרובים מאין כמותם, ואני גם רואה את הילדים שלי, ששוב ושוב נתבעים לצאת מגדרם כדי להצליח לגדול יחד באותו בית, להרחיב את גבולות הנדיבות ואת סיבולת טוב הלב שלהם, ותוך כדי גם ללמוד לשמור על הגבולות שלהם, ואני לא רואה דרך טובה יותר מזאת ללמוד להיות בני אדם. הם מנהלים מלחמות עולם עקובות מדם, וחותמים הסכמי שלום-נצח פעם בעשר דקות, מצחיקים אחד את השני עד כאב בטן, ונותנים יד בקטעים המפחידים, והם יודעים בידיעה פנימית שיש להם תפקיד מפתח זה בחיים של זו ולהיפך. זה בית ספר קשוח, אבל הוא באמת הכי מעולה שיש."