בעידן הפוליטקלי קורקט, החלו אנשים לקרוא ללקויות שונות בשמות מעודנים יותר, במטרה לאפשר ללוקים בהן חיים שוויוניים יותר.
השינוי הזה הוא תולדה של גורמים רבים, ביניהם תחושה בסיסית שמיוחדות או שונות אינה בהכרח פוגמת ולעיתים אפילו מוסיפה, ותפיסה אנושית בריאה שאינה רואה בה חור באדמה אלא גבעה מעל האדמה. לא חוסר אלא תוסף.
לא קל, ואולי לא הוגן, להגיד להורים שהילד שלהם בעל לקות כי זהו אתגר - מקום לצמוח ולראות את החייים על מורכבותם. אך בפועל, בשיחות רבות ובהדרכות עם רבים מן ההורים שמגדלים ילדים עם צרכים מיוחדים, הם באמת מאמינים כי לא יכלו אחרת, ולמדו רבות על העולם מהילד שלהם.
לפני מספר שבועות נפגשתי עם אם לילד עם לקות בתקשורת (מה שקראו פעם אוטיסט) שסיפרה לי בגאווה שבנה נכנס לכיתה א'. "הילד שלי הוא הילד שלי, והוא הכי טוב בשבילי בעולם".
ולמה כל ההקדמה הזו? הרי הטור הזה בכלל יעסוק בבעיות של ילדים עם לקויות קלות. ובכן, התשובה נעוצה בתשובתה של האם שהצגתי. קבלה של ההורה את קשייו של הילד היא הבסיס הפסיכולוגי ליכולת שלו לקבל את קשייו, קטנים כגדולים. לראות בקושי אתגר, ולא אסון ללא יכולת פעולה.
הדברים האחרונים אולי נשמעים כמו קלישאה פסיכולוגית בסיסית, ובפסיכולוגיה כמו בפסיכולוגיה - הדברים מורכבים יותר. השפעות, תקוות, רצונות וצרכים לא מודעים שלנו כהורים עוברים לילד בצורות שונות שהן לא בהכרח מילים, גם אם ננסה להיות ההורים הכי מקבלים בעולם. תחילת הדרך היא הבנה שכלתנית כי להורה יש כוח משמעותי ביכולת של בנו להתמודד ולקבל את הקשיים בהם הוא נתקל.
אלוהים ברא אותנו שונים
שלום רב,
אני אמא לילד נמוך. הוא בן שש וחצי, בכיתה א', חכם ומתוק וחברותי, אבל הוא הכי נמוך בכיתה. כשהוא חוזר הביתה מבית הספר ומספר שהיום מישהו קרא לו "צוציק" – הלב שלי נשבר. חשוב לציין שתמיד הוא היה בין הנמוכים, אבל עכשיו פתאום העניין התחדד. הוא נמוך משמעותית מכל החברים שלו, ובכיתה החדשה יש ילדים חדשים שלא מכירים אותו וצוחקים עליו בגלל זה. אין כאן בעיית גדילה כלשהי, גם אני ובעלי נמוכים יחסית. דיברתי על הנושא עם המורה שלו, שהציעה לדבר על זה בכיתה. האם זה נכון בעיניך? אני חוששת ששיחה כזו רק תביך אותו יותר. מצד שני, איך אפשר להקל עליו? ואיך להגיב כשהוא מספר לי שצוחקים עליו בבית הספר, שהוא מתבייש, למשל, להשתתף במשחקי כדורסל בהפסקות כי הוא אף פעם לא מצליח לקלוע לסל?
בתודה,
הנמוכה
התשובה הבסיסית לשאלה שלך ידועה לך. אלוהים ברא אותנו שונים, אחרת היה פה משעמם. אחד גבוה, אחד נמוך, אחד לבן, אחד צהוב ואחד שחור. הכוח של כל אחד להצליח ולהגשים את הפוטנציאל הגלום בו אינו טמון בקופסה שלו אלא באישיותו, באמונה באיכויות האנושיות שלו. את יכולה לשאול את נפוליאון, שהיה גם הוא נמוך משהו.
כשלא מדובר באמת על בעיית גדילה (שאובחנה על ידי אנדוקרינולוג) ואין יכולת להתערב תרופתית, נותר להתמודד עם המציאות כמות שהיא. פעמים רבות, בגלל קושי שאנחנו חווינו כילדים, אנו מתקשים לראות את החוויה של הילד עצמו. אז אנחנו נכנסים ללופ מסוכן, שמקשה עלינו לראות את צרכיו ויכולותיו של הילד שלנו, הכל מחשש גדול שיעבור את מה שאנחנו עברנו.
השאלה הבסיסית שנשאלת היא עד כמה הילד שלך באמת סובל ממצבו. לעיתים ילד מספר להורה על כאב מסוים כי הכאב הוא הכאב של ההורה, ודרך ההזדהות של ההורה הוא מקבל חיזוק על התנהלותו.
הייתי מתייעץ עם המורה בבית הספר. האם הוא ילד דחוי? האם הוא בודד בהפסקות? אני משוכנע שיימצא את מקומו בקבוצה שמעניינת אותו ומחזקת את החלקים החזקים שבו, כל זאת תלוי שוב באם יקבל על הבחירות שלו חיזוקים בבית ויאמין ביכולותיו.
דברי איתו על השוני שיש בכל אחד ואחד. ישנם ספרים רבים בנושא שאת יכולה לקנות לו וישנה תוכנית לימודים מסודרת שכדאי להכיר אותה למורה של הבן שלך. אני הייתי נותן לו לבחור את החוג שהוא באמת רוצה ומתעניין בו, כדי שיוכל להתחזק בתחום שהוא טוב בו, חש בו נוח להפגין בו את כישוריו. ואם יבחר בכדורסל, זו זכותו. אם הדבר ממלא אותו ונותן לו לחוש בטוח וסקרן, שיילך על זה. זוכרת את מוטי ארואסטי?
גם לסופרמן יש משקפיים
שלום צחי,
אני אמא לילד בן ארבע וחצי שכבר שנתיים מרכיב משקפיים. בגדול אפשר לומר שהוא הסתגל לעניין לגמרי וכבר לא זוכר מה זה להיות בלעדיהן, אבל בגן החדש מציקים לו פה ושם. כשאנחנו מטיילים בקניון ילדים נועצים מבטים ומצביעים עליו, ואני מרגישה מאוד לא נוח בשבילו. למשל, יום אחד עמדנו בתור בחנות ואחרינו עמד ילד בערך בגיל שלו שהצביע עליו ואמר לאמו – "אמא, תראי, ילד משקפופר". איך להגיב במצב כזה ואיך לענות לו על שאלות כמו "למה לכל הילדים אין משקפיים ורק לי יש"? אני יודעת שילדים יכולים להיות אכזריים מאוד, ופוחדת שעם השנים המצב יחמיר. מה יקרה, למשל, בבית הספר?
תודה,
החוששת
אני ממליץ שתקראי את תשובתי לאמא של הילד הנמוך, כי התשובה דומה. נכון, ילדים יכולים להיות אכזריים, אבל לכולנו יש מאפיינים ייחודיים, חולשות וכוחות, וחשוב לחזק את התחושות והכישרונות, את תחומי העניין והאיכויות של הילד המיוחד שלנו.
ילדים יכולים להיות גם מקסימים, וחשוב לעזור לילד מופנם להזמין חברים הביתה, ליצור קבוצת שווים כדי לחזק את כוחו לכשיחזור לגן. בתוך מרחב מוגן כמו הבית הוא ירגיש מוגן יותר, ויהיה לו קל יותר לפתח קשר עמוק עם ילדים אחרים; כשיגיע לבית ספר הוא יפגוש יותר ילדים עם משקפיים והשונות תהפוך למשנית עוד יותר.
כשילד אחר יורד עליו אין תשובה אוטומטית. הייתי בודק איתו מה הוא הרגיש - האם הוא נעלב בכלל, ואולי לא היה אכפת לו? האם הוא רצה שאמא תגן עליו? ואולי רצה להגיד לו משהו בעצמו בחזרה – אבל התבייש? דפוס ההתנהלות שלך קשור לאישיותו, ויש לראות מה נכון בעבורו. ברמה העקרונית, אם הוא אכן נפגע, טוב אם ילמד להתמודד בעצמו - לענות ("כן, יש לי משקפיים. יפים, נכון? אני בחרתי בעצמי"), או להתעלם ("לא אכפת לי מהילד הזה בכלל, אני יודע מה אני שווה").
כשילד שואל למה לכל הילדים אין משקפיים ולו יש, ניתן להראות בספרים רבים, בתמונות ובקניונים כי לילדים רבים יש משקפיים, לחשוב על דמות שהילד יכול להזדהות איתה ולצייר אותה עם משקפיים. האם היא השתנתה? האם עכשיו היא פחות שווה? להיפך, עכשיו היא רואה יותר טוב, ובטח הביצועים שלה רק יהיו מדויקים וטובים יותר.
בתקופתי היה גיבור שקראו לו סופרמן, זוכרת?, לסופרמן יש משקפיים. ואם לסופרמן יש, אז מה כבר יש להגיד? בתקופתנו יש את הארי פוטר, שהפך את המשקפופרים לקולים החדשים, היום כולם רוצים משקפיים.... וכמובן שניתן לומר שלילדים שונים יש איכויות ושונויות שונות, דבר שלא מונע מהם להגשים את החלומות שלהם.
ביטחון עצמי נבנה מתוך מארג מורכב של נתונים ביולוגים ואינטרקציות אנושיות, והיום יותר מתמיד ברור כי הוא לא תלוי פגם, קושי, לקות, או מיוחדות - אלא כיצד העולם מסביב מקבל את הילד, על איכויותיו ומורכבותו, כשלם, באהבה שאינה מותנית במשקפיים.
התשובות הניתנות במדור אינן תחליף לייעוץ פסיכולוגי
רוצים להפנות שאלות למדור?
צרו קשר עם צחי
>> לטור הקודם: מה אם הוא שונא את הבייביסיטר?
>> לכל הטורים במדור