יש מעט מאוד רגעים בחיים שבהם אפשר להרגיש שכל החלקים בפאזל מסתדרים בדיוק. מבחינתי, הרגע שבו אמא שלי הודיעה לי שכל המשפחה תתמוך בי אם ארצה להיכנס להיריון מתרומת זרע - היה רגע כזה.
לא מדובר בהחלטה שקיבלתי בקלות, ממש לא. אבא שלי הוא אחד האנשים החשובים בחיי, אני לא חושבת שאפשר לאמוד או לכמת את ההשפעה שהייתה ויש לו עליי ועל אחיי עד היום, כשכולנו כבר ילדים ממש גדולים.
לפני שהגעתי להחלטה שלי, אחד הדברים שהשקעתי בהם הכי הרבה מחשבה זה העובדה המצערת שלילד שייוולד לי לא יהיה אבא, פשוט לא יהיה, ובהחלט תהיתי האם הוגן יהיה להעמיד ילד בפני עובדה כל כך חד משמעית. חשבתי על זה קצת, ואז עוד קצת, ועוד טיפה, ומרגע שהבנתי שיש לי תמיכה, פשוט הפסקתי לחשוב והתחלתי לפעול.
מה יש לי לתת לילד? המון
זה היה די קומי; בעיקרון אני אחת הפדלאות הכי איומות שיש, אני מסוגלת לדחות דברים במשך שנים, ואפילו העובדה שהדחייה עלולה להזיק לי לא מצליחה לשכנע אותי להתייעל. אבל בנושא הכניסה להיריון תקתקתי הכול כמו מפיקת אירועים מיומנות: טק, טק, טק, בדיקות, תורים, עוד בדיקות, פגישות, בחירות, הכול מהר ובנחישות, עד להיריון הנכסף.
אחד הדברים שהעסיקו אותי אחרי שסיימתי עם שלב הכניסה להיריון היה איזו מין אמא אני רוצה להיות, ומה יש לי לתת לילד העתידי שלי. ובשורה התחתונה זה מסתכם בזה שיש לי המון המון אהבה להעניק.
האם אהבה אמהית יכולה לכפר על היעדר אב? אין לי מושג, אבל אני טיפוס אופטימי, וצורת החשיבה שלי די ברורה: עצם הלידה היא נס, ועצם הלידה לאם אוהבת ולמשפחה מורחבת אוהבת היא נס כפול ומכופל – לבת שלי יש אמא, סבא וסבתא שקרועים עליה, דודים שחושבים שהיא אחד הדברים המופלאים ביותר שקרו לעולם, ומעגל נוסף של אנשים שאוהבים אותה מכל הלב, ואני מאוד מקווה שזה יספיק לה. אני עושה הכול כדי לגדל ילדה שהזהות שלה תתבסס על מה שיש לה, ויש לה המון, ולא על מה שאין לה, אבל זה כבר תלוי בה – בידיה הבחירה להגיד: "קיבלתי המון וזה אחלה", או לראות רק את החסר.
אני עוד לא יודעת מה יהיה, הבת שלי בת פחות משלוש. לעת עתה מדובר בילדה שנראית מבסוטית לגמרי 90 אחוז מהזמן, ובשאר הזמן היא זועמת כי אני, ברוב חוצפתי, לא מרשה לה להתקיים על ממתקים בלבד. כזאת אני, אמא נוקשה.
אני מניחה שמתישהו היא תסתקרן, ומתישהו היא תכעס, ומקווה שהאישיות שלה תהיה מספיק מגובשת ומאושרת בשביל לעבור תקופות קשות ולהתגבר עליהן.
הפעם אני כבר יודעת מה צפוי לי
אבל זה לא נגמר בזה, כי לאחרונה התחלתי לחשוב על עוד ילד, ולשמחתי שמרתי מנות מאותו תורם, בשאיפה שלבתי יהיה אח גנטי באופן מוחלט. וכבר התחלתי בתהליך, ומה שמשונה זה שדווקא המחשבה על היריון שני הביאה איתה הרבה יותר התלבטויות מאשר הפעם הראשונה. בילד שני כבר אין אשליות, יש ידיעה שיהיו לילות ללא שינה וימים מלאי בכי, והתסכול הזה שנובע מהקשר עם פצפון שלא יודע לתקשר ביעילות.
אבל פתאום שמתי לב שכל שאלות הזהות, וחסך האב וכל זה - שהטרידו אותי בפעם הראשונה, כבר לא קיימות יותר. למעשה, השאלות שמטרידות אותי עכשיו הן אלה שמטרידות כמעט כל אישה שחושבת על ילד שני או שלישי – כי החיים שלי כבר לא מתנהלים באיזושהי רמה תיאורטית, החיים שלי הם כאן, במשפחה שלי, בבת שלי, בילד הבא שאולי יהיה.
התחבטויות מוסריות ושאר מילים גדולות זה נורא חשוב, אבל החיים, אם לא נתעקש לסבך אותם, הרבה יותר פשוטים – הם ילדה שצריך לקחת לגן, ולעבוד קשה כדי לשלם עבור הגן הזה, הם ויכוח על איזה סיפור אני אקריא בלילה, ובכמה פרקים של "פליקס הארנב" מותר לה לצפות. כשיש ילד אמיתי, כל שאר הדברים הופכים זניחים, כולל שאלות הרות גורל לכאורה על זהות ואגואיזם אמהי.
כרגע יש לי ילדה סבבה, שאני ממש מקווה שאני מסבה לה אותו אושר שהיא מסבה לי, ואולי בעתיד יהיה לי עוד ילד, שאני מקווה שגם יהיה סבבה, וזה מה שחשוב, זה הדבר היחיד שחשוב.
>>איך אתם לא רואים שאני בהיריון?
>> מחקר: תינוקות מבחינים בין טוב לרע
>>תבואו רגועות: הכנה נפשית ללידה
כל העדכונים הכי חמים מהארץ ומהעולם ישירות לנייד
שלחו את המילה מבזק למספר 5000 ותתחילו להתעדכן