אחד מרגעי הלידה המתוסרטים ביותר הוא הרגע בו נותנים לאב הטרי לחתוך את חבל הטבור של הרך הנולד. באקט המרגש, מקבלים שני בני הזוג הנרגשים את התינוק החדש שהפך בהינף מספריים ליצור עצמאי. אבל על פי כתבה שהתפרסמה לאחרונה באתר GALTime, יותר ויותר הורים בארצות הברית בוחרים לוותר על הרגע המכונן הזה ולהשאיר את התינוק שלהם מחובר לחבל הטבור.
הלידה של כריסטין מונתית', למשל, שילדה בינואר האחרון את בתה התינוקת, התרחשה באופן רגיל למדי, למעט פרט אחד שונה ומרכזי. כריסטין בחרה שלא לחתוך את חבל הטבור של בתה ולשאת אותה - יחד עם חבל הטבור והשליה - לכל מקום אליו היתה צריכה ללכת. הבחירה שלה לא התבצעה מסיבות רפואיות. כריסטין פשוט בחרה ללדת במה שמכונה "לידת לוטוס", לידה שעל פי הדיווחים צוברת פופולאריות בקרב נשות ארה"ב. כריסטין מאמינה שלחבל הטבור יש קשר רוחני ורגשי לתינוק. לדבריה, לידת לוטוס היא הלידה הכי טבעית והכי פחות פולשנית או אלימה.
ג'ניפר גנון, מיילדת שליוותה לידה כזו בשנה שעברה, מספרת שהורים שבוחרים בלידה מסוג זה דואגים לטפל באופן זהיר בשליה כל עוד היא מחוברת. הם עוטפים אותה בבד או מגבת ומשמרים אותה באמצעות מלח. לדבריה, לשליה יש ריח מסוים, אך לא מדובר בריח לא נעים.
שומרים על הדם
אפרת מינסקי, דולה ומדריכת הכנה ללידה, מסבירה שלידת לוטוס מוגדרת כלידה שלא מנתקים בה את חבל הטבור לאחר שהתינוק נולד. בלידה כזו מחכים שהשליה תצא, ומשאירים אותה ואת החבל מחוברים לתינוק. לדבריה של מינסקי, בארץ מעט מאוד נשים בוחרות ללדת בצורה כזו, ומי שכן מעוניינת לא יכולה לעשות זאת בבית חולים, אלא רק בלידה ביתית או במרכז לידה פרטי: "הרציונל שעומד מאחרי לידת לוטוס הוא שהשליה וחבל הטבור הם חלק בלתי נפרד מאיבריו של התינוק. כשהתינוק גדל ברחם, השליה היא איבר מאיברי גופו - איבר חיצוני אבל עדיין איבר. כל עוד התינוק נמצא ברחם, שליש מנפח הדם שלו נמצא בשליה ובחבל הטבור, ורק כשהוא נולד זרימת הדם הופכת לחד כיונית ולא חוזרת אל השליה. מי שמשאיר את חבל הטבור והשליה מחוברים לתינוק בעצם רוצה שכל הדם ששייך לו יגיע אליו. בחיתוך מוקדם של החבל, התינוק יצטרך ליצר מחדש את כמות הדם הזו.
"יש גישה שאומרת שמכיוון שידוע ששליש מהתינוקות נמצאים במצב של אנמיה עד גיל שנה (ולכן נותנים להם ברזל), השארת חבל הטבור תתן לכל הדם להגיע לתינוק. בלידות שעוברות בצורה תקינה יש הרבה מקרים שמחכים שחבל הטבור יפסיק לפעום, ואז חותכים אותו (תהליך שאורך דקות ספורות עד שעה-שעתים). בלידת לוטוס לוקחים את זה עוד צעד קדימה, מתוך אמונה שיש כאן חיבור פיזיולוגי של רקמות ותאים אל התינוק ושדרכו של הטבע לנתק אותם לבד. לכן, משאירים את חבל הטבור והשליה מחוברים ומחכים שהם ינשרו מעצמם (תהליך שלוקח בדרך כלל בין יום לשלושה ימים). יש טענה שגורסת שכדאי לחתוך את חבל הטבור מחשש למצב של עודף תאי דם אדומים. גם פה הדעות הרפואיות חלוקות, מכיוון שאין מחקרים שמראים שוני משמעותי באחוזים בין תינוקות שנותקו לבין תינוקות שלא".
מינסקי מסבירה שבמקרה שמשאירים את השליה מחוברת, צריך לדאוג לחיטוי וטיפול, ובכל מקרה, אם החבל נחתך או לא, איזור הגדם זקוק לטיפול ולתשומת לב.
ד"ר מישל קרטיס, פרופסור למיילדות וגינקולוגיה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת טקסס ביוסטון, אמרה שהיא מודאגת מהטרנד האמריקאי: "השליה מלאה בדם ובסוגים שונים של תאים, מה שהופך אותה לסביבה עשירה לגדילה של חיידקים". לדבריה, כל עוד חבל הטבור מחובר לתינוק, לחיידקים יש גישה נוחה אליו, והורים ששוקלים את האופציה הזו צריכים להיות מודעים לסיכונים.
שהילד יחליט מתי להיפרד
באתר BirthLove מצאנו לא מעט סיפורי לידה של נשים שבחרו ללדת בלידת לוטוס. אשלי מרשל, לדוגמה, מספרת על לידתו של בנה הארפר: "השארנו את השליה של הארפר מחוברת אליו כשרק חבל הטבור מפריד ביניהם. זה בידיו של הארפר מתי להיפרד ממנה. שטפנו והמלחנו את השליה על בסיס יומי. משחנו עליה גם שמן לבנדר ופיזרנו עליה עלי לבנדר. אחרי רחיצה של השליה, היא נעטפה במטלית ונשמרה בסמוך להארפר להתכרבלות. בגלל שעטפנו את הארפר והשליה בשמיכה, היה לנו קל יותר לחבק ולהיניק אותו ללא חשש שחבל הטבור ימשך. במהירות, החבל התייבש והשליה התכווצה. היה נראה שהיא משנה במידה ניכרת את המראה שלה מיום ליום". האם הנרגשת דיווחה כי ארבעה ימים לאחר לידתו של הארפר הקטן, השליה וחבל הטבור התנתקו בנחת.
גם ביוטיוב תוכלו להתרשם מלא מעט הורים שבחרו להעניק לתינוקות שלהם את הכניסה המיוחדת הזו לעולם. הנה כמה דוגמאות:
http://www.youtube.com/watch?v=sGEIl6peVVw
http://www.youtube.com/watch?v=mW9oiBiV0JY
http://www.youtube.com/watch?v=CEgDlhDsQjw