לא רוצה להשוויץ או משהו, אבל אם הייתה נערכת תחרות בקרב כותבי טורים מי קיבל את מספר הברכות והאיחולים – כלומר הקללות והטינופים - הגדול ביותר, אין ספק שהייתי זוכה במקום מכובד. במהלך השנים ספגתי כל כך הרבה חיצי רעל ואיחולי מוות, שלפעמים אני מרגישה ממש נס רפואי.
"יש לך עור של פיל, את", אומרים לי לפעמים, אבל בואו אגלה לכם משהו: לאף אחד אין עור של פיל, בני אדם הם לא פילים. מצד שני, זה נכון שלפחות בכל מה שקשור למרחב הווירטואלי, למדתי לשים פס. לא סופרת גיבורי מקלדת עלובים; מה הם, מי הם, למי אכפת? הרי יש ביניהם כאלה - במו עיניי ראיתי - שבמציאות לא מסוגלים לנסח משפט אחד בלי להחליף צבעים מרוב מבוכה.
לא, הבעיה שלי עם שיימינג ולינצ'ים באינטרנט היא לא אותו עדר אומלל שמתנפל פתאום. לי מפריע משהו אחר לגמרי.
* * *
הידעתם? מחקרים מוכיחים כי הסיבה העיקרית ללינצ'ים בפייסבוק היא שעמום טוטאלי. וגם תיסכול מיני מתמשך ורצון עז לחוש שייכות. אנשים רוצים לחשוב שהם משתפים פוסטים זועמים מתוך אכפתיות או רדיפת צדק, אבל האמת היא שהם פשוט מחפשים אקשן, אירוע חברתי.
מה ההיגיון בלהתייצב לצד אלמוני שמפרסם טענה חד צדדית כלשהי? למעט במקרים קיצוניים – כמו למשל סרטון וידאו שמציג התעללות ברורה – אין באמת אפשרות לנקוט עמדה.
אבל גולשים ברשתות החברתיות לא סובלים מעודף אהבת חינם, על כן ישנה שאלת פייסבוק נפוצה שכבר הפכה לקאלט: "נו, אז את מי אנחנו שונאים היום?"
הנחמה היא שכמו שזה בא, כך זה הולך; לינצ'טרנט הוא דבר שחולף עם הרוח. חשוב לזכור את זה בעיקר כשהלינץ' נמצא בעיצומו, ונדמה לכם שלנצח ישפכו עליכם בפרטי ערימות של טינופת בשלל שפות.
הציבור שהכי אוהב להתפוצץ עליי, למשל, הוא הפמיניסטיות הרדיקליות. לרוב הן זועמות עליי בעקבות טורים בנושאי מגדר, והן עושות את זה מכל הלב, בשנאה תהומית ובתחושת שליחות ממש.
בדרך כלל ההתנפלויות שלהן מזיזות לי את הביצית; הכי טוב להתעלם. אבל לפני כשלוש שנים, אחת מהן הפכה כה אלימה, שנאלצתי להגיש תלונה במשטרה נגד היצורית המופרעת והסוטה, שעברה את הגבול אפילו בעיני חברותיה הקיצוניות. זה אחד הפאנצ'ים היותר מצחיקים בתופעת העדר, אגב: כבשים עם אובר מוטיבציה. אלה כה להוטות לחוש שייכות ולמצוא חן בעיני שאר המתולתלות, שבסוף הן רצות יותר מהר מהרועה, עוקפות אותו ונבעטות מהעדר.
לא אעמיד פנים: זה היה לינץ' פוגעני במיוחד, דמעתי לפחות שלושים שניות. אבל במבט לאחור, לא העדר המתלהם פגע בי, אלא דווקא אנשים שהחשבתי לחברים, שחששו לעמוד לצדי בפומבי. במיוחד אני זוכרת חברה שכתבה לי אז בפרטי כמה אני צודקת וכמה הם אידיוטים, אורית, אני אומרת לך, הן פשוט פסיכיות שאיבדו את זה לגמרי, אל תשימי לב.
'סבבה', רציתי להגיד לה, 'אבל למה בפרטי? העליתי פוסט בעניין, תגיבי שם'. אבל לבקש מאחרים להתייחס או ללייקק לסטטוסים זה כה פאתטי, אז ויתרתי. בכל זאת, גם ברגעים קשים יש לי פאסון.
* * *
על זה בדיוק חשבתי כששמעתי על התאבדותו של אריאל רוניס, מנהל לשכת האוכלוסין בתל אביב ואיש שב"כ לשעבר. אישה שחורה פרסמה פוסט שהאשים אותו בגזענות בוטה, הפוסט זכה לאלפי לייקים ושיתופים, ורוניס שם קץ לחייו.
אחרי שהתאבד, כולם התגייסו לטובתו: "הוא המנהל הכי טוב שהיה לנו", אמרה אחת העובדות במשרדו; "הוא היה משלם מכיסו על אנשים שלא היה להם כסף להוציא תעודת זהות", סיפר עובד אחר; "רוניס היה עובד מסור ורגיש", הכריז מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה; "הוא היה בחור מדהים ומסביר פנים", סיפרו שכניו. אפילו יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, כתב בפייסבוק ש"אריאל היה רחוק אלפי שנות אור מהכינוי גזען".
ואני קוראת וחושבת: אוקיי, אבל איפה הייתם במשך כמעט שבוע, כשהפוסט נגדו צבר עוד ועוד מעריצים? אני נתקלתי בו בשלל קבוצות ופרופילים, ואני לא זוכרת אף תגובה תומכת. הפוסט המשיך להשתולל, ורוניס נשאר לבד במערכה. זה בדיוק העניין עם לינצ'ים: הלבד הזה, הידיעה שגם אם יש כאלה שבטוחים בצדקתך, רובם לא יעזו לדבר. למה להם להסיט את האש לכיוונם?
אולי אם רוניס היה מורגל בביקורות אלימות, אולי אם היה יודע שהרשתות החברתיות מחפשות כל הזמן קורבנות חדשים, היה מצליח לעבור את הלינץ' הזה. אבל הוא היה אדם מבוגר שלא הבין איך העסק עובד.
* * *
הכי מזעזע, שהאנשים ששיתפו את הפוסט של אותה אישה, לא לוקחים עכשיו אחריות. "אנשים לא מתאבדים בגלל פוסט, זה היה רק טריגר", אמרו שוב ושוב. סליחה? ההתנשאות הזאת בלתי נסבלת בעיניי; אלימות ברשתות החברתיות היא אחת הסיבות העיקריות להתאבדות של בני נוער כיום, למה להקל בה ראש?
בפוסט שכתב רוניס 12 דקות לפני ההתאבדות הוא הסביר את הקשיים הנפשיים שחווה בעקבות השיימינג. הוא לא דיבר על שום מצוקה אחרת, למעט הפוסט הוויראלי שהפך אותו, מבחינתו, לאויב העם.
מביך איך אנשים מנסים לעגל פה פינות; פשעתם, לפחות תלמדו לקח. להבא אל תשתפו פוסטים בלי לחשוב, אל תגיבו לפני שבדקתם לעומק, ובעיקר: אם חבר שלכם עומד במרכזו של לינץ', אל תהיו שפנים, תעמדו לצדו. זה יכול להציל חיים.