כל אחד סוחב איזו טראומה; פציעה קטלנית שבזמן אמת הצריכה טיפול נמרץ, אבל ממשיכה לפגוע עוד שנים רבות אחר כך. לטראומה שלי קוראים סנדי, והיא נפלה עליי כשהייתי בת 22.
זה התחיל מאודישן לערוץ הילדים; קצת מביך אותי להודות בזה עכשיו, אבל פעם החלום הכי רטוב שלי היה להיות מיכל ינאי, שלא לומר לנשום ליד עודד מנשה. כמובן שלא היה לי שמץ של מושג מה לעשות בקשר לזה, עד שיום אחד נתקלתי במודעה מרטיטה בעיתון: "ערוץ הילדים מגייס מגישים, ומחפש כישרונות חדשים".
אז שלחתי שתי תמונות פלוס כמה מילים על עצמי, וזומנתי למשרדי הערוץ. הראיון הוביל לאודישן שהוביל לשאלון אישי בכתב שלאחריו הגיע אודישן נוסף.
וואו! הרגשתי טוב. האמנתי בעצמי. נכון שראיתי שם דוגמניות גבוהות עם סוכן צמוד ואני הייתי נמוכה ולבד – אבל הנינוחות המופלאה שהרגשתי מול המצלמה, הסופרלטיבים של הבמאי והביטחון העצמי שהיה שם גם ככה, עשו את שלהם. משלב לשלב, מיום ליום, חשבתי שהנה, זה אוטוטו קורה לי.
בוקר אחד, אחרי שיחה מחזקת עם המאפרת ועוד חיוך מהבמאי – כבר לא יכולתי להתאפק, וסיפרתי לכל החברות שבקרוב אהיה מנחה בערוץ הילדים. "זה שלי!", הכרזתי, "עכשיו אני רק מחכה לאישור הרשמי".
השמחה, כמובן, הייתה רבה; בלי ניסיון, בלי קשרים, בלי סוכן – הנה אני הולכת לעשות את זה בגדול, איזה כיף!
אני חושבת שאיפשהו, נתתי אז תקווה גם לחברותיי - בעצמן צעירות שאפתניות בתחילת הדרך, ששמחו לגלות בעזרתי שכישרון ומוטיבציה מספיקים בהחלט כדי לכבוש את העולם.
יצאנו לחגוג. הבטחתי להן - ספק בצחוק, ספק ברצינות - שגם אחרי שאהיה מפורסמת, לא אשכח אותן.
למחרת קיבלתי מכתב מהערוץ. פתחתי את המעטפה צוהלת, עברתי על המילים המומה. הם מצטערים להודיע לי. מאחלים לי הצלחה. שומרים לעצמם את הזכות לפנות אליי בעתיד.
קרעתי אותו לחתיכות קטנות ולא יצאתי מהבית חודשיים. בינתיים, הוכרז שמה של המגישה החדשה. סנדי בר.
למצוא חן זה לא מספיק
התרסקתי בשלבים; קודם כל רתחתי: אם מלכתחילה הייתם לחוצים על פיגורה מפורסמת, למה טרטרתם אותי ככה? אחר כך נעלבתי: מה יש, אני לא מספיק טובה בשבילכם? לא מספיק יפה, רהוטה, מסקרנת, טבעית בסביבת ילדים? אבל הרי אמרתם שכן.
ואז, אחרי ששקעו הכעס והעלבון, הגיע השלב הנורא מכל: פשוט ויתרתי. התקפלתי. במקום שיחדיר בי דרייב מטורף ורצון להוכיח - ה"לא" הזה שיתק אותי, גמר אותי. פגע עמוק עמוק.
לא היה אז אף אחד שיגיד לי - תשמעי, הכל בסדר. ככה זה עובד. לא הכרתי אף אחד מהתעשייה שיסביר לי שזאת רק ההתחלה, שיש דברים גרועים יותר מלהפסיד תפקיד לסנדי בר, ושהדחייה הזאת אינה סירוב טוטאלי למי שאני ולמה שיש לי להציע, אלא "לא" זמני בלבד, נקודתי לסיטואציה, לזמן ולמקום.
לקחתי את זה אישי, אישי מדי. הפסקתי להעז, לנסות, להרים טלפונים - למעט פנייה אחת ויחידה ליובל נתן שערך בזמנו את רייטינג, כי זה היה העיתון היחיד שאהבתי ושרציתי לכתוב בו, וגם את הטלפון הזה עשיתי בחיל ורעדה. ציפיתי ל"לא", הגיע "כן", ומשם פשוט זרמתי, אבל המשכתי לא ליזום דבר. כשמישהו פנה אליי עם הצעה מעניינת, הקשבתי בשמחה; וכשלא - אז לא.
את האסרטיביות, החוצפה והעקשנות הפעלתי על מרואיינים, אבל בכל מה שקשור לקידום האישי שלי, נאלמתי דום. גם כשממש רציתי משהו – שתקתי; וכשמנהל או טאלנט כלשהו החמיאו לי על טור כזה או אחר – אמרתי תודה וזהו; לא ניסיתי להתחבב, לגשש, להציע.
ה"לא" ההוא לא גרם לי להפסיק להאמין בעצמי, אבל הוא כן גרם לי קצת להפסיק להאמין באחרים. כי אם פעם חשבתי שהעולם מלא באנשי תקשורת בכירים שרק מחכים לתת לי הזדמנות – היום אני יודעת שלמצוא חן זה טוב ויפה, אבל ממש לא מספיק.
כדי לקבל את הזדמנות חייך, צריכים לקרות כל כך הרבה דברים במקביל; מישהו צריך להאמין בך מאוד, ואז להחליט להמר עלייך, ואז להיות חזק מול הסמנכ"ל והמזכירה האישית והטוקבקיסטים שישאלו למה דווקא את ולא סנדי, ואז לתת לך קצת זמן להוכיח את עצמך – ולמי יש זמן היום? למי יש אומץ? חשק? תשוקה להגיע למחוזות חדשים?
אולי עירום מלא?
בכל פעם שעיתונאים צעירים שואלים אותי איך להתקדם בעולם התקשורת – אני מוחמאת ומוטרדת גם יחד. מצד אחד, הם קוראים נלהבים שרואים בי השראה, וזה נעים.
מצד שני, האמביציה העזה שלהם לפרוץ ולקבל הכרה, מזכירה לי כל הזמן שגם אני לא בדיוק הכוכבת ההיא שרציתי להיות. שגם אני עדיין תוהה איך מצליחים במקצוע הזה, לעזאזל; הרי בכל פעם שמישהו אומר לי ש"השם שלך מצלצל לי מוכר" – בא לי להתקשר להפקה של מחוברות ולהציע את עצמי בעירום מלא, לא לפני שהורדתי למישהו מחבת על הראש בבית האח הגדול.
לאחרונה מצאתי את עצמי משרבטת למישהי תגובה, שהרגישה קצת כמו חשבון נפש קטן.
בעקבות איזו תהייה אישית שלה, שחזרתי בפניה את כל הטעויות שעשיתי, את כל המקומות שבהם נפלתי.
סיפרתי לה איך לא טיפחתי קשרים עם אנשים שהעריכו אותי ושהציעו לי את עזרתם, כי פחדתי לצאת נודניקית; איך התעצלתי להתעורר בשש בשביל פינה בתכנית בוקר, למרות שאין קידום עצמי איכותי מזה; איך סירבתי לטחון פינות לייף סטייל בטלוויזיה כי תמיד הרגשתי שאני מגישה יותר טוב מהמנחה, ובכלל, למה שאני אגיש פינה אצל קארין מגריזו, שהיא תגיש פינה אצלי.
אבל הטעות הכי גדולה שלי, החטא הכי בלתי נסלח – היה שהפסקתי לחלום בגדול. שנתתי לסירוב אחד קטנטן וטיפשי - להשפיע, להפריע, להכתיב לי הרגלי עבודה וצורת התנהלות.
אני לא יודעת אם הפריצה הגדולה שלי תגיע אי פעם; זה לא שאתחיל עכשיו להציע את עצמי לכל המרבה במחיר, ואף אחד גם לא ירפד אותי בתכנית ראיונות אישית בטלוויזיה כמו שאני מפנטזת לפעמים.
אבל לפחות אני יכולה להיזכר בסנדי בחצי חיוך - טוב, רבע - להמשיך לכתוב כמו שאני אוהבת, להסתכל על הדרך הארוכה שעברתי ולהגיד: יפה לך! בכל זאת הגעת לאן שהוא! ומה שיהיה, יהיה.