כבר הרבה זמן שהשמש פה בשכונה לא ממלאת את תפקידה. היא זורחת חלש מאוד בבוקר ושוקעת מוקדם מדי, לפעמים אפילו בשלוש בצהריים.
בהתחלה חשבתי שזו תקלה זמנית, וכהרגלי ביקשתי לדבר עם המנהל. "אלוהים, בחייאת", אמרתי לו, "קח את הבלונדה לשיחת מוטיבציה, לא לעניין האפלה הזאת". אבל הימים חלפו, ודבר לא השתנה.
"פתאום נהיה חשוך כאן, שמת לב?", שאלתי את בעלי, אבל כשידיד ותיק תהה באוזניי: "אז מה, עדיין גרה בפתח תקווה?", התעצבנתי כרגיל: "למה תמיד ה'עדיין' המתנשא הזה, אני שואלת אותך אם אתה עדיין גר בתל אביב?"
"את צודקת", הוא אמר, "שכל אחד יחיה איפה שטוב לו. טוב לך?"
ובכן. את זה לא אמרתי.
כמו ארמון בשדה קוצים
בחלומותיי הגרועים ביותר לא דמיינתי שאסגור עשור בפתח תקווה, אבל מתברר שהזמני הוא הקבוע, החיים זה מה שאתה עושה מהם, וכל שאר הקלישאות האלה שפוגשים קודם בספרי מתנה ואחר כך במציאות.
"את מה זה לא נראית מפתח תקווה", אומרים לי כבר שנים, ובזמן האחרון - במקום לחייך בחמיצות למשמע המחמאה המפוקפקת הזאת - אני חושבת לעצמי שבעצם זה די מדהים, איך גם אנשים שבקושי מכירים אותי קולטים שלמעשה אין שום קשר ביני לבין העיר הזאת.
לא תכננו להשתקע כאן. בהתחלה, כזוג צעיר שחיפש דירה לרכישה, השכונה הזו נראתה לנו כמו נקודת פתיחה לא רעה בכלל: יש לנו פה משפחה וחברים, המון זוגות צעירים כמונו, בית בתקציב שמתאים לנו, מה רע? נהיה כאן שנתיים-שלוש ונזוז הלאה.
אבל אחרי שלוש שנים התחילו לבנות כאן ממול מגדל נורא יפה ואני לא התאפקתי, ויום אחד נכנסתי לדירה לדוגמה ואמרתי לעצמי: אני מאוהבת. הדירה הזו חייבת להיות שלי, אין מצב שלא.
ותאמינו לי, אני מאוהבת בה עד היום. זאת הדירה הכי יפה בעולם, בכל פעם שאני מסובבת את המפתח במנעול אני מרגישה בר רפאלי; מה זה ערוץ החיים הטובים אם לא המבואה המדהימה הזו, המטבח המרשים והסלון המעוצב להפליא? הכל מואר ונעים וכיפי, רואים שלבעלת הבית יש טעם טוב וגזרת ספינינג חטובה.
אבל כשאני יוצאת החוצה, אני מרגישה זהבה בן; מסלסלת קיטורים, כועסת על העצים, צועדת ברחוב בתחושה שאני לא רוצה לנשום את האוויר הזה, לא לראות את האנשים האלה ולא לקנות במכולת הזאת. ואז יוצאת מהמעלית אל הדירה שלי, ושוב מרגישה שהחיים הם דבש ניגר.
הפער העצום הזה בין הטוב שבפנים לרע שבחוץ – הסעיר אותי ברמות שלא הכרתי. התחשק לי לאכול כמו משוגעת ואז להקיא הכל, ללכת שעות ברחובות ואחר כך לישון שבועיים, לרקוד עם הילדים בסלון ולהתרסק בחדרי לצלילי אדל.
מי זו הבחורה המטורפת הזאת שהשתלטה עליי, מה פשר העצבות, איפה שמחת החיים? היה לי ארמון בשדה קוצים, שמיום ליום נראה לי יותר דוקר ופחות מלכותי.
כשהתחלתי לראות חושך בעיניים, פשוט ככה, הרגשתי כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו מכבה לי את האור כאומר – יאללה, נגמר, תלכי כבר מפה. את לא מבינה שזה לא מה שתכננתי בשבילך?
כולם מקטרים על החיים?
"אני לא מאמינה שאתם עוזבים", ממלמלת שכנתי ג'. אנחנו עומדות עכשיו בכניסה לבניין, בודקות שרואים היטב את השלט הצהוב מכל הכיוונים. להפתעתי, כשכתבתי "למכירה" בטוש שחור עבה, חשתי יותר הקלה מאשר עצב.
"זהו, זה סופי, אה?", היא שואלת בקול חלש.
"זה קצת מוזר שאת בשוק", אני אומרת לה, "הרי כבר שנים אני מספרת לך כמה רע לי פה".
היא מושכת בכתפיה: "לא חשבתי שאת רצינית. גם אני מתלוננת על העבודה שלי נון סטופ, זה אומר שאני הולכת להתפטר מחר? כולם מקטרים על החיים, ככה זה".
אנחנו שותקות קצת, עד שהיא אומרת: "יודעת מה, כל הכבוד לך שהחלטת לעשות מעשה. אני חושבת שאת מאוד אמיצה". והמשפט הזה מצחיק אותי כל כך, כי הדבר היחיד שאני אומרת לעצמי בימים אלה זה דווקא: איפה היית עשר שנים, פחדנית שכמוך?
הנה, על בשרי למדתי שגם פאסיביות היא אקטיביות; כמה ניסיתי לזרום עם החיים, להניח לדברים להתגלגל. איך דחיתי את ההחלטה לעזוב, ולא הבנתי שבכך אני בעצם בוחרת להישאר.
תמיד חשבתי שבית זה המקום שבו המשפחה שלך נמצאת; בצעירותך זה בית הוריך, בבגרותך זה החלל שבו אתה מגדל את ילדיך. אבל הנה, גם עם בעלי, בני ובתי, עדיין הרגשתי אפס חיבור למקום הזה. איך ייתכן שלא די בהם כדי לטעת בי תחושת שייכות? הדהים אותי לגלות שלא משנה עם מי אתה חולק את ארבעת הקירות שלך – בית הוא קודם כל תחושה פנימית.
אולי יהיו כאלה שיגידו שאני מגזימה או מפונקת, זה לא אכפת לי. כל מי שאי פעם גר במקום שלא מתאים למידותיו – יבין אותי, ומי שלא – מזלו. העיקר שאני מרגישה עכשיו כמו ציפור שהשתחררה מכלוב.
ביי פתח תקווה, היי שוהם. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.