אורית נבון ניתוח לייזר
איור: דניאל גולדשטיין


"אני עוזב לך את היד, את יכולה ללכת לבד?" שאל אח המרפאה. "ברור", עניתי.
הוא פתח את הדלת. ממול ראיתי שלט: "נא לא להכניס טלפונים ניידים". כך בפירוש היה כתוב שם; האותיות היו ברורות לי לגמרי, שחור על גבי צהוב. מילים כל כך סתמיות, כל כך מרגשות. עמדתי מולן נפעמת. הרופא חייך אליי: "איך את רואה?"
"רואה הכל", אמרתי. זה היה קצת כמו חלום; כשנכנסתי לכאן לפני רבע שעה, לא הצלחתי לראות איפה הפח כדי לזרוק בו את המסטיק; עכשיו אני קוראת ממרחק של מטר וחצי.
מדהים איך העולם יכול להשתנות בשניות. מבחינתי, זה לא היה ניתוח להסרת משקפיים; אני עברתי השתלת איכות חיים.

"שיוף קרניות? על גופתי"

להתעורר בבוקר ולראות מיד מה השעה; לקרוא מה כתוב על השמפו במקלחת; לקום לילדה בלילה בלי לגשש אחר המשקפיים על השידה; לפתוח את התנור ולא להתעוור מרוב אדים על העדשות; לצאת לנופש בלי להיסחב עם תמיסות לעדשות מגע.
לראות את העולם ככה פשוט, בלי שום תיווך - זה כל מה שרציתי.

מעבר לזה, היה כמובן גם העניין האסתטי. תמיד אמרו לי שמשקפיים זה נורא סופיסטיקייטד, אבל כשהסתכלתי במראה, משום מה לא ראיתי מחיאות כפיים.
מגיל 12 הסתובבתי עם שני העיגולים האלה – בעשור האחרון עם מספר 4.75 בשתי העיניים - ומעולם לא התרגלתי אליהם. עד כדי כך לא התרגלתי, שבשנים האחרונות היו בי למעשה שתי נשים: אחת עם עדשות מגע, ליפסטיק ועקבים; שנייה עם משקפיים, נעליים שטוחות ומדי ב'. חשבתי לעצמי: מה הטעם להתאפר או לגהץ חולצה עם הפלסטיק הזה על הפרצוף? כן, אני יודעת, יש כאלה שמשקפיים מתאימים להם בול. בשבילי הם היו גיבנת.

את הניתוח הזה רציתי לעשות כבר בגיל 20, אבל אבא שלי אמר: "שיוף קרניות על גופתי, אם את רוצה לבזבז את הכסף שלי לכי תעשי עוד תואר", ואמא שלי אמרה: "משקפיים זה נורא סופיסטיקייטד".
כך, החלום הלך והתרחק; היו תקופות שלא היה לי כסף, היו תקופות שלא היה לי אומץ, היו תקופות שלא היו לי לא זה ולא זה.
כבר קצת ויתרתי על הרעיון, עד שלפני כחודש בעלי שאל: "מה את רוצה ליום ההולדת?"
"מה שזה לא יהיה, אל תשכח פתק החלפה", הזכרתי.
"מה את אומרת", הוא ענה, "קבעתי לך תור לבדיקות התאמה להסרת משקפיים".

הניתוח: ואליום, לייזר והביתה

אוי, נכנס לי משהו לעין. האם זה ריס? האם פירור מסקרה? לא, זה להב מחודד שעובר על הקרנית שלי בזה הרגע.

זה אולי יישמע מוזר, אבל נכנסתי לניתוח קולית ביותר; בסיטואציות מלחיצות באמת, כשהטמפרטורה אמורה לבעבע עד לנקודת הרתיחה, אני עוברת אוטומטית למצב הקפאה.
בכל זאת לא הסכימו לוותר לי על כדור ההרגעה שלפני: "הוואליום מרפה את השרירים בגוף", הסבירה האחות, "הוא חלק הכרחי מההליך הרפואי". מאחר שמעולם לא השתמשתי בכימיקלים קודם, תהיתי איך ישפיע עליי הכדור. כעבור כמה דקות קיבלתי תשובה: חטפתי התקפת צחוק היסטרית, שלא פסקה גם כשנשכבתי על מיטת הניתוחים.

אורית נבון והרופא (צילום: אייל וולקוביץ')
אורית נבון וד"ר מלר, חמש דקות אחרי הניתוח | צילום: אייל וולקוביץ'

"מה נעשה?", שאל האח את הרופא תוך שהוא מכסה אותי בשמיכת בית חולים, "היא לא מפסיקה לצחוק".
"תירגעי תיכף ומיד", פקדתי על עצמי, "את עוברת עכשיו ניתוח עיניים וזה לא מצחיק בכלל". ובאמת, בבת אחת הפסקתי לצחוק והתחלתי לקלל; במשך כל הניתוח קיללתי, עד שהאח אמר: "מה זה, כזאת בחורה נחמדה, מקללת כמו בשוק התקווה?"
"מה אתה רוצה ממנה", סינגר עליי הרופא, "היא רק אומרת הרבה 'פאק', זה לא שהיא מקללת בגרוזינית".

הם היו שלושה בחדר: הרופא המנתח ד"ר אורי מלר, אח המרפאה והטכנאי. אגב, הכותבת לא הייתה אורחת המרכז הרפואי "עיניים"; היא עמדה בתור כמו כולם ושילמה מחיר מלא, אבל איך אפשר לכתוב על העיניים החדשות שקיבלתי בלי להזכיר את האיש שהגיש לי אותן, ארוזות ומנויילנות? אחרי שהכל נגמר, היה נדמה לי שיש לו כנפיים על הגב וחישוק מעל הראש.

בחזרה לחדר הממוזג: בעוד אני שוכבת ובוהה בתקרה המטושטשת עדיין, הונחו מצבטים על העפעפיים שלי כדי למנוע מצמוץ. הניתוח מבוצע בהרדמה מקומית לאזור העיניים בלבד, כך שבעצם אני רואה הכל, אבל לא מרגישה דבר.
כעת עיני הימנית מכוסה בתחבושת, ומעל עין שמאל נדלקים שני אורות: אדום וירוק. "תסתכלי על האור האדום", אומר הרופא. אני רואה קרן לייזר מכוונת אל הקרנית שלי, והרופא מצייר עליה משהו עם חפץ מחודד. אני לא זזה, בקושי נושמת, חוששת להפריע. ריח חזק של פלסטיק שרוף ממלא את החדר.
 "20 שניות לסיום", מכריז הטכנאי. אני ממשיכה לא לנשום. "עובר בהצלחה", הוא מבשר, ואני חושבת לעצמי שזה מרגש רק קצת פחות מלידה. עוברות עוד חמש שניות, והטכנאי מתחיל את הספירה לאחור: "עשר, תשע, שמונה...".
זהו, סיימנו עם עין אחת. אני שמה לב שפתאום התקרה כבר לא מטושטשת בכלל; אני רואה אותה ברור, כולל הסיד המתקלף קצת שם בצד. אבל הנה כבר מכסים את העין, ועוברים לימנית. שוב הלייזר, ריח שרוף, "עובר בהצלחה", ספירה לאחור. זה כל כך מהיר: בערך 30 שניות לכל עין, ואני בחוץ.

כשהאחות מסבירה לי על כל סוגי הטיפות שאני צריכה לקחת בחודש הקרוב, אני בשיא האופוריה. "ואלה טיפות אלחוש למקרה שממש יכאב לך", היא אומרת לי, ואני עונה: "אבל לא כואב לי בכלל". היא כותבת על שקית נייר "טיפות SOS", ומגישה לי. "חכי", היא אומרת, "זה עוד יכאב".

ההחלמה: ים של דמעות בשתי עיניי

אנשים חושבים שניתוח להסרת משקפיים זה כמו טיפול שורש אצל רופא שיניים: לא נעים, אבל למחרת כבר אוכלים פיצה עם הילדים בקניון. זה לא בדיוק ככה.

אני נותחתי בשיטת ה- lasek שנמצאה כמתאימה ביותר לקימור הקרנית שלי, וההחלמה הייתה בהחלט לא פשוטה. למעשה, שבועיים אחרי הניתוח עדיין לא חזרתי לתפקוד מלא; את הטור הזה למשל, אני מקלידה ביד אחת, כשהיד השנייה מכסה את אחת העיניים – פעם עין ימין ופעם שמאל. הראייה מתייצבת רק כחודש עד חודש וחצי אחרי הניתוח, ובמקרה שלי, הראייה למרחוק כבר טובה אבל בראייה מקרוב קשה לי למקד את המבט בשתי העיניים יחד. לא קל, אבל אני מתנחמת בעובדה שהקשה ביותר כבר מאחוריי.

אורית נבון עם משקפיים (צילום: אייל וולקוביץ')
המשקפיים היו הגיבנת שלי. אורית כמה דקות לפני הניתוח | צילום: אייל וולקוביץ'

הלילה הראשון היה סוג של סיוט; אחרי שההרדמה מתפוגגת, את מרגישה כאילו גמד קטן יושב לך על האישון. ברוב טמטומי לא השתמשתי בטיפות האלחוש – האחות פלטה שמדובר בסוג של רעל אז החלטתי לוותר עליהן – כך שאפילו עם כדור השינה שניתן לי, השינה הייתה טרופה ביותר.
העפעפיים היו נפוחים כאילו הרגע ביקשתי מאיזה ערס לשמור על שקט; נהרות של מים מלוחים נזלו מעיניי ללא שליטה – תופעה ידועה לאחר ניתוח שכזה; חשתי צריבה חזקה ונאלצתי להסתובב עם משקפי שמש גם בבית כי הסתנוורתי פשוט מכל דבר, כולל מהאור של הטלפון הנייד.
בשלב מסוים החלטתי לא לצאת מהמיטה ולקום רק לתרופות; טיפות אנטיביוטיקה, טיפות סטרואידים וטיפות של דמעות מלאכותיות. כך עברו עליי הימים הראשונים. מדי פעם ריחמתי על עצמי מאוד ופרצתי בבכי מר, מה שהקל מאוד על תופעת היובש הקיצוני בעיניים ועל מציאת סידור לילדים. אחי אייל, שעבר לפני ארבע שנים ניתוח דומה (לו התאימה שיטת האינטראלאסיק, שבה ההחלמה קלה יותר), סיפק סיוע נפשי ושירותי הסעה לביקורות אצל הרופא.
רק אחרי שמונה ימים חזרתי לנהוג, לעבוד, לחיות. הכאבים חלפו כמובן, והראייה משתפרת מיום ליום.

טובעת בים של טוקבקים

דברים שאנשים עושים כשהם שומעים שעברת ניתוח להסרת משקפיים: שמים מולך שתי אצבעות ושואלים: "כמה זה?"; ממליצים לך על הרופא שניתח אותם; מקללים את הרופא שניתח אותם; שואלים כמה זה עלה; מספרים שלחבר שלהם חזר המספר אחרי חמש שנים, אז תתכונני; מספרים שהם עשו את הניתוח לפני עשר שנים והם מרוצים בטירוף; אומרים לך כל הכבוד על האומץ ושהלוואי עליהם.

בכלל, אני מרגישה בימים אלה קצת כמו אייטם על בר רפאלי; טובעת בים של טוקבקים מכל הסוגים, הגדלים והצבעים. ואני מקשיבה, מספרת, מעודדת, עונה בכיף על כל השאלות. כמה טוב להיות אחרי!
פה ושם מבטי נח על המשקפיים שהיו לי - שחורים ושיקיים, של דולצ'ה וגבאנה. כמה שנאתי אותם, אבל עכשיו אני לא מסוגלת לזרוק. הם מונחים על המדף העליון בחדר הארונות; נעלבים בפינה, לא רלוונטיים, לא קשורים אליי יותר. שלום ולא להתראות, חבר'ה. הייתם נורא סופיסטיקייטד.

 >> לטור הקודם של אורית נבון: סורי קרוז, מאחורייך

 >> לכל הטורים של אורית נבון