ארבעה ימים בלי פן, אלוהים. ודווקא כשצריך לדפוק הופעה. אני כבר מדמיינת את עצמי בארוחת הערב ביום השני של ראש השנה, מקבלת את האורחים עם סטילטו, עגילי זהב ופריזורה של עוזרת בית באמצע ספונג'ה.
גם ככה מזג האוויר בתקופה הזו של השנה לא עושה חסד עם בעלות שיער המכונה "גלי", אז עוד לקחת לי את הפן, למה? זה מוצר צריכה בסיסי.
אבל הלוואי שזה היה רק הפן. כשהחג מתחבר עם סוף השבוע, בשביל חילונים זו חופשה, בשביל דתיים – מועקה. איך אפשר להסתדר למשך זמן כה ארוך בלי טלפון, פייסבוק, וואטסאפ וטלוויזיה? זה לא ניקוי ראש, זו התנתקות טוטאלית מהעולם החיצון. ומה שהכי מציק: שאי אפשר לחגוג בצורה נורמלית עם כל המשפחה.
לבד שבתות וחגים
ושוב ראש השנה מולחם לשבת, ושוב אינספור סעודות משפחתיות לפנינו. אופס, אמרתי משפחתיות? סליחה, התכוונתי חברתיות. סעודות חברתיות – הרי לכם קונספט חגיגי ודוסי למהדרין; בהיעדר אפשרות לנסוע, חוגגים עם השכנים ממול.
עכשיו, אין לי שום בעיה לחגוג עם החברים שלי מהשכונה, באמת שלא. להפך; הם חמודים ומהממים וגם מבשלים מצוין, ובכל זאת, הייתי שמחה לאפשרות לבלות גם עם המשפחה שלי בחג.
אז מה עושים? עם השנים, כל משפחה גיבשה פתרון משלה: אלה נוסעים עם כל החמולה לבית מלון, אחרים קופצים על ההזדמנות להזמין לארוחות את הצד החילוני במשפחה, ויש גם מי שמחליטים לסגור את הבית, לארוז מזוודות ולעבור לגור אצל ההורים למשך כמה ימים: אתם ישנים בחדר העבודה, הילדים שלכם על מזרונים בסלון – דתיים מכירים את הנוהל היטב.
אבל רוב הדתיים סביבי נוהגים כמוני: חוגגים עם השכנים בבית.
זה מעצבן אותי גם בשבתות, אגב. כבר כתבתי על זה בעבר: לא יעזור כלום, בכל פעם שאני רואה את חבריי החילונים נוסעים לארוחת שישי אצל ההורים – כולי קנאה. גם אני רוצה! איזה כיף זה לנסוע, לבקר, לחזור הביתה - כל כך פשוט, כל כך בלתי אפשרי. מאחר שלהתאשפז אצל ההורים מדי סוף שבוע זה רעיון קצת חולני, אני בדרך כלל מעדיפה לוותר על העניין ולנסוע אחת לחודשיים בערך.
לעוצר בשבתות איכשהו התרגלתי, אבל ראש השנה! ראש השנה, רבאק! "להביא פשטידה וקציצות או אורז וחריימה?", שואלת חברתי ג', ואני לא מתאפקת: "תגידי, זה לא הזוי בעינייך שבראש השנה את לא יכולה להיות עם המשפחה שלך? להפסיד את המשפחתיות בשביל לא לנסוע זה פספוס ענק של כל החג הזה, אנחנו מוותרים פה על המהות לטובת הטכניקה".
"נו, מה אפשר לעשות?", היא מושכת בכתפיה, "את הרי לא רוצה להיות חילונית". אני רוצה להיות הגיונית. זה מה שאני רוצה.
משפחתיות לוחצת? בכיף
תמיד בתקופת החגים כל העיתונים והאתרים מלאים בטיפים: "מה עונים לשאלות חסרות טקט של הדודה", "קבלו משחקי חברה שיעסיקו את האחיינים סביב השולחן", "איך לעבור את ארוחת החג בשלום". כולם עסוקים בשאלה איך לשרוד את המשפחתיות הלוחצת, ואני אומרת: הבו לי קצת משפחתיות לוחצת! בכיף!
צר לי לקלקל את המסיבה, דווקא תכננתי לכתוב טור אופטימי, חגיגי כזה. יש לי כאן כמה התחלות של טורים שניסיתי לכתוב, למשל -
דברים טובים שעשיתי השנה:
1. נגמלתי מדיאט קולה.
החלטות לשנה החדשה:
1. להגיש תכנית ראיונות בפריים טיים.
אנשי השנה שלי:
1. רוני דניאל.
כשהבנתי שהטורים יוצאים, איך לומר, קצרים משהו, החלטתי לרדת מהקונספט הרווח. לא מתחברת לסיכומים, דברו איתי שבוע לפני שאתפגר - אני אסכם לכם יופי. חוץ מזה, אני לא אוהבת לחייך בכוח.
עכשיו ודאי תשאלו – נו, אם זה כל כך מבאס אותך, למה שלא תסעי בחג לסעודה משפחתית? ובכן, הייתי נוסעת. בשביל דבר כזה – חד משמעית. אבל אני לא חיה לבד בעולם; יש לי בן זוג עם תפיסת עולם משלו, וילדים שחונכו בדרך מסוימת, ואני לא יכולה לשבור את הכלים סתם כי בא לי.
ובכל זאת, אני לעולם לא אבין איך מצד אחד היהדות האורתודוקסית מטפחת את המשפחתיות כאידיאל, ומצד שני מונעת מאנשים לממש אותו. חבל.