כשהודעתי לגיא שבקרוב נוסעים לכותל, הוא היה קצת סקפטי; בכל זאת הילד מכיר את אמא שלו לא מהיום, ויודע שהיא – כלומר אני – מוכנה להרחיק מקסימום עד קניון רננים. אבל קורה שאחיין אהוב מגיע לגיל מצווה ומזמין את כל המשפחה להנחת תפילין חגיגית; אז מה, לא נקפוץ לכותל ואז לשופינג בממילא?
בבוקר הנסיעה, כשהתחלתי לארוז תפוחים חתוכים וקונסילר, הוא הבין שזה רציני: "אמא", הוא התרגש, "אני אכתוב פתק בשביל לשים בכותל?"
"בטח", שמחתי בשבילו, "ואתה לא חייב לגלות לי מה אתה מבקש, זה אישי".
אבל הוא כבר לקח דף ועט והזעיק את אחותו הקטנה: "בואי, מיקה, נכתוב ביחד: גיא ומיקה מבקשים שמכבי תנצח באליפות אירופה". נו טוב, בגילו עוד מותר להטריד את אלוהים בזוטות.
שלוש שעות אחר כך אעמוד מול הכותל, אניח יד על אחת האבנים ואלחש: אורית בת רחל מבקשת בריאות, אושר ופיגורה שחבל על הזמן.
דירות שמדכאות אותי
לא נעים לי לכתוב כמה זמן בדיוק לא ביקרתי בכותל; בואו נגיד שבעשור האחרון הייתי קצת עסוקה. לא במתכוון הדרתי רגליי מהוול הקדוש - אני פשוט נוטה להקיא בנסיעות ארוכות ואף אלרגית להתחככות בהמון, שתי תכונות שבגללן אני נמנעת גם מדיזנגוף סנטר, טיולים בצפון והופעות איחוד של כוורת.
ובכל זאת, טוב שיש לפעמים אירועים שמחייבים אותי לחרוג ממנהגי; הנה, נסעתי לירושלים ובאמת שהיה לי נחמד מאוד.
קודם כל, רכישת מזכרות במדרחוב התגלתה כחוויה משעשעת; מדהים איך מחירי הסיכות, הכובעים והתיקים צונחים בעשרות אחוזים ברגע שהמוכר מבין שאת לא תיירת.
דבר שני, הנדל"ן באזור התגלה כאטרקציה בפני עצמה: אם חשבתם שבתל אביב יש דירות מדכאות, כנראה לא יצא לכם לטייל ברובע היהודי. בעודי תוהה בקול - אולי בקול רם מדי - כמה עולה דירה מסוימת, יצא ממנה בעל הבית, חרדי כבן שלושים, משכונת מאה שערים במקור, והזמין אותי בחביבות להיכנס פנימה.
3,000 שקל בחודש הוא משלם על חדר קטן שכולל סלון (ואזה על שידת טלפון), מטבח (כיור קטן ומדף) ומקלחון פלוס אסלה (עם דלת צרה בחצי מדלת רגילה – עד כדי כך צפוף). בלילה מזיזים את השידה ופורשים מזרנים על הרצפה, והרי לכם חדר שינה. כאן הוא מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו, "כי אנחנו אוהבים את הרובע, לגור פה בין הגלריות זה כמו לחיות בתוך ציור".
ציור עם קצת יותר מדי חיילים ורובים לטעמי, אבל איזה כיף לגלות שהחרדים ברובע מכניסי אורחים ומאירי פנים לגברים ולנשים כאחד; בהמשך, כשנכנסתי לכיתה בחיידר, התלמידים והמלמד פטפטו איתי כאילו אני אחת משלהם. הלוואי כאלה חרדים בכל הארץ.
אבל אז. הגיעה העת לאטרקציה האמיתית. היוש כותל, הרבה זמן לא התראינו, אתה בטח לא מזהה אותי; האמת היא שפתאום גם אני לא מזהה את עצמי. להסתכל על האבנים האלה זה בשבילי קצת כמו להביט במראה. כמה השתניתי.
ד"ש מנעוריי
לא מזמן דיברתי עם חברה שחזרה מחופשה בתאילנד; היא טסה לשם עם בעלה ושני הילדים, ושבה לארץ, איך לומר, במצב של הלם מתקדם. "פתאום הבנתי כמה השתנה אצלי בשנים האחרונות", היא אמרה. "בפעם האחרונה היינו שם בירח דבש לפני שבע שנים, בטן-גב כל היום, הסתובבתי עם ביקיני, בלי דאגות. עכשיו הילדים הכתיבו את הלו"ז, על אלכוהול לא היה מה לדבר, וכל הבחורות עם הביקיני מסביב נראו לי כאילו מכוכב אחר".
לי אין אלבום תאילנד ברזומה, אבל אחרי הנסיעה הזאת לכותל אני מבינה טוב מאוד למה היא מתכוונת. לחזור למקום שהיית בו פעם, מזמן, זה משהו שמאפשר לך להסתכל על עצמך קצת מהצד.
לא שהייתי צריכה את הביקור הזה כדי לדעת שהאג'נדה הדתית שלי השתנתה, אבל החוויה המחודשת חידדה לי עד כמה. ככה זה כשזיכרונות מהעבר פוגשים את מי שאת היום.
בואו נראה: בפעם הקודמת התפללתי מתוך סידור, עכשיו במילים שלי; אז לבשתי חצאית ארוכה, עכשיו מכנסיים; פעם שרבטתי בקשות על פתק, כעת זה נראה לי מן משחק כזה של ילדים; אז כמעט התנגשתי בקשישה כי הקפדתי על המנהג לעזוב את שטח הכותל עם הפנים אליו – זה עתה ויתרתי על התענוג.
ותוך כדי מחשבות – אני מקבלת כל הזמן ד"שים מנעוריי: הנה תלמידת אולפנה שממלמלת פסוקים בעיניים עצומות ובבכי חרישי, ובסיום מתרחקת מהרחבה שטופת דמעות; פה תייר נרגש כשהומלס מזוקן קושר חוט אדום על פרק ידו; שם הבן שלי מחפש חריץ פנוי להטמין בו את הפתק, בטוח שמשאלתו תתגשם. אם מכבי תיקח אליפות, נא לא לשכוח בזכות מי, כן?
כבר לא צייתנית
בדיוק כשהתחלתי לכתוב לעצמי בראש את הטור הזה, אחותי קראה לי לזרוק סוכריות על חתן הבר-מצווה: הפצצתי אותו בגשם של טופי וגם בכמה שקיות צ'יטוס, ופלים ותפוצ'יפס שמצאתי בתיק. לא יודעת, אותי זה הצחיק.
בדרך חזרה, חשבתי לעצמי שאני מאוד שלמה עם מי שאני היום ובכל זאת קצת מקנאה בכל הרוחניים והתמימים שתולים בכותל ציפיות ותקוות; שמגיעים אליו עייפים ואפורים ויוצאים ממנו נקיים ומזוככים. הלוואי שהייתי יכולה לחוות קתרזיס מתפילה מרגשת, הלוואי שיכולתי להאמין בפתקים חמודים ובחוטים אדומים.
בדיוק כמו שחברתי התגעגעה לרווקה החופשייה שהייתה פעם, כך גם אני שואלת את עצמי עכשיו: מה לעזאזל קרה לדתייה הצייתנית שהייתי? ואיך אפשר מצד אחד להאמין באלוהים, ומצד שני לדלג על כללים ומנהגים שפעם נראו לי בסיסיים כל כך?
התשובה פשוטה: היום אני מאמינה שאלוהים נמצא בלבבות, לא באיזה מקום ספציפי. ואף אחד לא יכול להגיד לבן אדם איך להאמין.