אין תמונה
איור: דניאל גולדשטיין

אנשים שצריך להרוג בסוכות: שכנים שבונים סוכה במוצאי יום כיפור ודופקים עם פטיש עד חצות; קרובי משפחה שמארחים בחג ותוקעים אתכם על חמישה מטרים רבועים עם עוד 30 איש; הורים שמכריחים את כל האורחים להתפעל מהקישוטים שהילדה הביאה מהגן ואף להאזין להסבריה כיצד מכינים רימון דו מימדי ותלת שכבתי.

ובכל זאת סוכות הוא החג האהוב עליי, בעיקר כי כשאני חושבת על רגעי הסיפוק הגדולים בחיים, אני מבינה שלתלות גפן מבריסטול על יריעת בד זה האושר בהתגלמותו; אם הצלחתי לעשות את זה, כלום כבר לא יפחיד אותי, גם לא לארח 30 איש בסוכה של חמישה מטרים רבועים.
ורק כשהבת שלי חוזרת מהגן עם קישוטים לסוכה (תסתכלו רגע על הרימון הכחול הזה ותגידו לי שזה לא הדבר הכי מדהים שראיתם בחיים?!) – אני לא יכולה שלא להתבאס קלות. ההתרגשות שלה לקראת החג כה מתוקה ואמיתית, ובכל זאת ברור לי שחוויות החג של ילדותי היו מלהיבות ואותנטיות פי מיליון.

העיקר שרואים את כיפת השמיים

לא יודעת בכמה סוכות יצא לכם לבקר לאחרונה; אני כבר שנים לא ראיתי שום סוכה. אותם אוהלים מרובעים שקישטו חצרות בניינים מדי תשרי - נעלמו מהנוף האורבני כמעט כליל, ובמקומם צצו מרפסות מגונדרות.
הגזוזטרות הללו מכונות "מרפסות סוכה"; למשך שבעה ימים בשנה, מפנים אנשים דתיים את מרפסות השמש שלהם מאופניים מאובקים ותיקנים מתים, ומקימים בהן סוכות מפוארות. בשנים האחרונות הן הפכו לטרנד כה לוהט בקרב חובשי הכיפות, עד שתמחור דירות בשכונות דתיות מושפע מהן לחלוטין: מרפסת סוכה יכולה להעלות את ערך הנכס, ואילו היעדרה עלול להרתיע קונים דתיים ולהפחית משוויו.

אז מה הבעיה? מבחינה הלכתית הכל בסדר: כשגובה הסוכה עשרה טפחים ומעלה, יש בה שלוש דפנות לפחות ואין מעליה גג בטון – כלומר בעת הישיבה בסוכה רואים את כיפת השמיים - המפרט הטכני כשר למהדרין.
אלא שרעיונית, כל קשר בין סוכה כזו לסוכה המסורתית – מקרי בהחלט. אוקיי, אז כשאתם קמים מהכיסא אתם חוטפים כדור פאייטים מוזהב על הראש, וגם המלח עף ימינה עם כיוון הרוח בעת השימוש; אבל הלו, אתם עדיין נמצאים בבית עכשיו! המטבח במרחק יריקה והשירותים גם, כך שאם כל הרעיון הוא לשבת במבנה ארעי שאינו קשור לבית קבע - זכר לכך שאלוהים הושיב את בני ישראל בסוכות כשיצאו ממצרים - קצת פספסנו פה משהו, לא?

הייתי מנסה לשחזר את הקסם
קישוט לסוכה- סוכות 2009 (צילום: מאקו מן)
אל תגידו לי שאין לכם כזה. כדור תלת שכבתי לסוכה | צילום: מאקו מן

דברים שהילדים שלי כבר לא יזכו לחוות: להוריד דרך התריס חוט חשמל באורך של בניין רב קומות ולראות איך אבא תופס אותו מלמטה, וכל הקישוטים מוארים פתאום בהילה זהובה; לרדת שתי קומות עם כל הסירים והצלחות, ואז לעלות בחזרה כדי להביא מלח; לארגן תורנות משמרות בזמן הארוחות כדי שהסוכה לא תהפוך לבית תמחוי לחתולי הרחוב; להשתמש בצינור שעל הדשא כברז לנטילת ידיים ולהשפריץ קצת זה על זה; לראות את אמא יורדת למטה עם מטאטא כדי לנסות להחזיר לשכנה את החזייה שנפלה מחבל הכביסה שלה על הסכך; לערוך סיורי סוכות מגניבים בחצרות בניינים ולקבל בכיף אורחים שהגיעו להציץ לשלנו.
והכי הכי: לקלוט בזווית העין את הבן של השכנים עורך את השולחן בסוכה ממול, ואז להתגנב הביתה, לשים קרם ידיים בניחוח מפתה ולעבור ליד הסוכה שלו כאילו במקרה: "אוי, איזה קטע שגם אתה פה עכשיו". כה תמים להיות בת 13.

סוכות של ילדותי היה חג מלבב ומאתגר ולא נוח במיוחד, אבל זה היה כל הקסם. כרגע אני גרה במגדל עם מרפסת סוכה ובלי פיסת דשא אחת לרפואה, אבל תהיו בטוחים שלו הייתי מתגוררת בבניין עם חצר – הייתי מנסה לשחזר את אותה עליזות.

מה דעתכם על מכונית אוטומטית לבית הכנסת?

אם מטעמי פינוק ואם משום שהשכל הישר פשוט לא מאפשר אחרת, מנהגים שונים הולכים ונדחקים לפינה או משתדרגים בהתאם לרוח התקופה. חג סוכות ממחיש זאת באופן הבהיר ביותר, אבל לא חסרות דוגמאות; די לראות איך דתיים בכל מיני מקומות בארץ מזדעזעים מהמנהג הפגאני של הנפת תרנגול כפרות מעל הראש, כדי להבין שנרצה או לא, אי אפשר לדרוך במקום.
ומה לגבי האשכנזים שמתירים לעצמם לאכול קטניות בפסח כי היום כבר לא מתבלבלים בין שקי חיטה לשקי קטניות כמו באירופה ועל כן אין צורך להתנזר גם מתירס ואפונה? ומה עם פלטה של שבת, שתבשילי קדירה מבעבעים בה בכיף אך הס מלהזכיר בישול? ו"חגז" - פטנט חדש שמכבה ומדליק את הגז בחגים?

אין תמונה
געגועיי לסוכות של ילדותי. אורית נבון
וההמצאה ההזויה מכולן - מעלית שבת; בכל פעם שאני נכנסת למעלית שכזו עם כל מיני צדיקים שבטוחים שהם הסגנים של אלוהים, בא לי להגיד להם: תסלחו לי, האם אתם מודעים לזה שאתם נוסעים כרגע במעלית? אז מה אם היא עוצרת מעצמה בכל קומה, על סמך מה החלטתם שאלוהים מרשה להשתמש בה ורק אוסר ללחוץ על הכפתור? ואם מישהו ימציא מחר מכונית אוטומטית שמתוכנתת לנסוע לבית הכנסת ללא נהג – גם אותה תתירו לשימוש בשבת?

אין לי בעיה עם נוחות וגם לא עם פינוק; אני המפונקת שבמפונקים. אבל בואו נודה סוף סוף שהיום אנחנו בעד פרקטיות והיגיון, ושעם כל הכבוד למסורת, גם דתיים אדוקים רוצים לעדכן אותה מדי פעם. ובואו נודה גם שכל ההמצאות המפוארות האלה שמאפשרות לשמור על שבת וחג בלי לחטוא, כביכול - מקדשות את הטכניקה על חשבון הנשמה, האווירה, המהות.

אז גם בחג הזה נשב במרפסת סוכה שגובהה עשרה טפחים ומעלה ויש בה לפחות שלוש דפנות וסכך שרואים דרכו את כיפת השמיים. אבל איפה חוט החשמל ומשמרות החתולים והסיורים בחצרות? לי זה חסר כל כך.

 >> לטור הקודם: גבר, לך תתנצל

 לכל הטורים של אורית נבון