דייט ראשון (צילום: Carmen MartA-nez BanAs, Istock)
הלו הלו גברת צעירה, הוא עוד לא שבר את הכוס | צילום: Carmen MartA-nez BanAs, Istock

יש לי רשות מבעלי לכתוב את הטור הזה. "בתנאי שחדר השינה שלנו נשאר מחוץ לתחום", הוא הבהיר. מצחיק אחד. חדר שינה? מי מדבר על חדר שינה? חפשו אותי במושב אחורי צפוף של פיאט פונטו מצ'וקמקת.

בגיל 20 קצת קשה להסתפק במבטים מצועפים מעל קפוצ'ינו כשר, אפילו אם סביבת הגידול שלך נשענת על ערכי הרב קוק.

מה זה בולבול?

"אז ככה", מקריאה ג' מתוך פנקסה הירקרק, "בת 27, חמודה לאללה, שוחה בכסף, תואר שני, ג'ינג'ית בלי נמשים – יתאים לו?"

אהממ, ברור שיתאים, בעיקר כישרון השחייה. אני כבר כמעט מסמסת לחבר היפיוף שלנו – זה שבשנים האחרונות זורק אותן אחת אחת בתום הדייט השלישי - אלא שאז ההלנה עמרם של פתח תקווה מחליטה להרוס לי את כל הכיף: "אבל היא דוסית אמיתית, את יודעת, לא כמונו. שומרת נגיעה וכל זה".

שומרת נגיעה, ג'יזס. בת 27. שמישהו יביא לי משאף.

ואולי אין צורך להתעלף מתדהמה: אני מסתכלת סביבי, ורואה לא מעט רווקות ורווקים נבונים, מוכשרים, מוצלחים ויפים, שסובלים מפיגור סביבתי קשה. הלו"ז שלהם כולל עבודה ולימודים, חיי חברה ותחביבים, והם כאילו נורמלים - רק שהמיניות שלהם תקועה אי שם בגיל עשר.

אני דווקא אמורה להבין אותם מאוד. במקום שבו גדלתי – כיפות סרוגות, תפילה בבוקר, המנהלת שולחת אותי הביתה כי החצאית שלי לא מכסה את הברך בישיבה – "שמירת נגיעה" ממוקמת גבוה בסולם הערכים.
ההלכה אוסרת על מגע פיזי בין גבר לאישה שאינם נשואים, ואם את צנועה וזכה, אף בנאדם עם בולבול לא אמור לגעת בך, אפילו לא באצבע, עד ליל הכלולות.

אלא שבניגוד לשמירת שבת או כשרות, איסור הנגיעה הוא ציווי כה מורכב וקשה ליישום, עד שמגיל מסוים נחלקים בני המגזר הדתי לשתי קבוצות: אלה שמקפידים עליו מול אלה שלא.

ביי ביי גולם

לי, אגב, מעולם לא היה ספק לאיזו קבוצה אני שייכת. "לגלות זה את זו לראשונה רק אחרי החופה זה כל כך יפה וטהור", הסבירו לי באולפנה ובבני עקיבא, אבל אני סבורה שיופי זה עניין של טעם, וטוהר זה משהו שאמור לדהות עם הגיל, בהתאם לעושר החוויות והתובנות שאוספים בדרך.
מתישהו, לא טהורה ביקשתי להיות, כי אם מטורפת על גבר מנוסה וכריזמטי שרוצה אותי נורא. להשתרך אחר גולם שמנפנף לי לשלום מרחוק בתום הדייט העשירי, לעומת זאת, לא נשמע לי כה אטרקטיבי.

מצד שני, גם אינני סובלת מליברליות יתר. אם לחדד: אני נגד סקס בגיל העשרה וגם בגיל 20 אין צורך, אם טרם מצאת את הבחור שלך.

בחיי שאני מודה לאלוהים על החממה שעטפה אותי, זו שבגילים מסוימים הוציאה את הסקס מחוץ למשוואה והכתיבה נורמות שעזרו לי לצאת מקשרים בלי להתרסק למוות פעמיים בשבוע. אם כל מערכת יחסים הייתה כוללת גם מיטה פלוס מונית הביתה בשלוש בבוקר, בטוח שהיה לי הרבה יותר קשה להרים ראש אחרי כל פרידה.

לא קונה חתול בשק, סליחה

אבל צריך לדעת מתי להתקדם. אני מכירה בנות 30 פלוס שמבחינתן נשיקה צרפתית זה הקצה של הבאגט, ואינטימיות זה הדבר הזה שרואים בסרטים של מג ראיין; מכירה גברים בוגרים שאין להם מושג איך לנהל מערכת יחסים קרובה עם אישה – לא בדיבור ולא במעשים.

ועל הצד השני של הסקאלה, בני 21 מנהלים זוגיות של גיל 14 – יוצאים לסרט ולפיצה ומשם הביתה; ממהרים להתחתן אחרי חודשיים פן יחטאו בנגיעה חלילה; מתגרשים כעבור שלוש שנים ושלושה ילדים על סעיף "מה הקשר בינינו בכלל".

אין תמונה
מתוך "סרוגים". למה הן חיכו לעזאזל?
לו רק היו מפרגנים לעצמם איזו נשיקה הגונה בתחילת הקשר – אני לא מדברת על סקס אפילו, כולה נשיקה – אולי היו עולים על חוסר ההתאמה בזמן.
את בתי אלמד בבוא העת: אם הבחור מוצא חן בעינייך, לנשיקה צריך להגיע די מהר - בעיקר אם מטרתך היא לא רק פאן אלא גם חתונה בקרוב. באמצעותה את יכולה לגלות אישיות מבאסת ואגרסיבית או ידידותית ועדינה, אגואיזם מטריד או התחשבות מופלאה, אופי נוקשה או רך כמרגרינה – אין צורך להתקדם יותר מדי, כבר בשלב הזה אפשר לבחון אם יש טעם להתעכב עליו או שמא רצוי להחזיר לאמא.

וישנו גם השיקול הפרקטי: אני לא קונה חתול בשק, סליחה. לגלות בין ספירת הצ'קים לבופה ארוחת הבוקר שהוא אימפוטנט חסר תקנה או גרוע מזה – ממשש אותי ככה שבא לי להיכנס לפיג'מה ולישון עד מחרתיים? אין מצב, בדקתי הכל מראש, תודה, שלום.

שיחות נפש תנהלו עם אמא

אני אסכם: שמירת נגיעה בזוגיות זה כמו לקפוץ ולנסות להישאר למעלה – יש כוח משיכה בעולם, להתנגד לו זה חסר סיכוי.
תובנה שנייה: מגיל מסוים, סקס הוא חלק ממערכת יחסים נורמלית, שיחות נפש מהבוקר עד הלילה תנהלו עם אמא שלכם. והכי חשוב: בתולה בת 27 זה מחדל נוראי של הציבור הדתי-לאומי, ומשנה לשנה וככל שגיל הנישואים עולה – המחדל הזה בוער יותר.

מתי יימצא פתרון הלכתי לסוגייה? מסתמן שלעולם לא; נראה שאיסור הנגיעה ימשיך לגבות מחיר נפשי כבד מהמצייתים לו, אומללות של ממש. כמה חבל.

>> לכל הטורים של אורית נבון