לפעמים אני אומרת: אלוהים, תודה על זה שאני אישה. רגע, אני אדייק: תודה על זה שאני בת. כי להיות בן זה מפחיד נורא: בנים אוהבים ללכת מכות, ומכות הורסות את הפן - זה בערך מה שעבר לי בראש בתחילת השבוע, כשבאמצע הדרבי ערן זהבי חטף בעיטה מאוהד של הפועל תל אביב.
אין ספק שזה היה אירוע מלחיץ בטירוף, אבל התגובות שהגיעו אחר כך הבהילו אותי לא פחות. כל מיני "הוא בסך הכל הגיב לפרובוקציה", "ערן זהבי הזמין את זה", והניסוח החביב עליי: "אם זהבי לא היה מתגרה באוהדים, זה לא היה קורה". מן טירוף מערכות מוחלט שבעקבותיו האחריות לפשע מוטלת על המותקף במקום על התוקף, וכך משתבש כושר השיפוט, מיטשטשים הגבולות בין טוב לרע, והחוליגנים הבאים כבר מסתדרים יפה בתור.
אכן, שנאה מעבירה אנשים על דעתם, וכמה אירוני שאירוע מבעית שכזה מתרחש דווקא בשבוע שבו אנחנו מציינים פשע חמור אחר, אף הוא עם אג'נדה מאחוריו. גם על יגאל עמיר אמרו שהוא לא לגמרי אשם; כמה הזויים טענו ש"הוא רק הגיב להסכמי אוסלו" וש"אם רבין לא היה מתנהג בחוסר אחריות זה לא היה קורה"; בתקשורת האשימו שהוא "שאב את הרעיון מהסביבה הרעיונית שבה גדל" ושהוא בסך הכל "פעל בשירות חובשי הכיפות שחושבים כמוהו". נו, באמת. היש הנחת סלב משתלמת מזו?
היוש, מרגלית הר שפי
אני לא אשמה ברצח רבין. עכשיו זה נשמע לי מובן מאליו, אבל לא תמיד הרגשתי ככה, ואני לא היחידה; אני מכירה עוד כמה אנשים ונשים שמשתייכים לציבור הכיפות הסרוגות, שמבחינתם הביטוי "רצח רבין" הוא אות להשפלת מבט. אכן, דתיים שפויים מתעבים את יגאל עמיר הרבה יותר ממה שאנשי שמאל שונאים אותו; מבחינתנו הוא רצח לא רק את ראש הממשלה, אלא גם תדמית של ציבור שלם. לנצח.
זר לא יבין איך זה מרגיש, כשהמאבטח בקניון מפשפש בתיק שלך שנייה אחת יותר מדי. או כשאת מודדת בחנות חצאית ג'ינס ארוכה (של "ראש אינדיאני", יש לציין) והמוכרת מסתכלת עלייך כאילו היית מרגלית הר שפי בכבודה ובעצמה. ואפילו לא באתי בטענות לאף אחד כי באותם ימים הרגשתי שזה מגיע לי: פרשנים בתקשורת הרי פמפמו חזור ופמפם ש"יגאל עמיר גדל בסביבה ימנית-דתית". ובאמת, איזה שבר נוראי זה, לגדול על ערכים כה נעלים בעינייך, ולראות איך מתוכם צומח רוצח.
המחשבה שרוצח ראש הממשלה היה שותף לאידיאלים שלי ונשען על הרבנים שבהם האמנתי אז – זעזעה אותי כל כך, שביום שבו ניתנה לי זכות הבחירה, הצבעתי למפלגת העבודה. מצחיק, לא? הרי אין במצע שלה אפילו ערך אחד, מדיני או חברתי, שאני מאמינה בו. ובכל זאת לא יכולתי אחרת; זו הייתה המחאה הפרטית שלי, ומעבר לזה רציתי להוכיח – לא בטוחה למי – שכל קשר ביני לבין יגאל עמיר מקרי בהחלט. הוא הרי לעולם לא היה מצביע לאהוד ברק, נכון? אז בבקשה.
"מורשת רבין"? נו באמת
אבל הזמן מרפא הכל, מסתבר; גם רגשי אשמה. היום אני יודעת שיגאל עמיר לא קשור אליי. שלא הערכים גרמו לו לרצוח אלא היעדרם, ושבאופן כללי - מה לי ולפסיכופטים? במובן הפלילי, אני מתכוונת, זה לא שאני מנסה לטעון כאן שאני לגמרי נורמלית.
חוץ מזה, אחרי שנים שבהן ה- 4 בנובמבר היה עבורי נקודה שחורה בלוח השנה, הוא הפך ליום משמח במיוחד: לפני חמש שנים נולדה בתי מיקה, ונחשו מה? הנסיכה בחרה לצאת לאוויר העולם דווקא ביום שבו יגאל עמיר החליט לעשות הסבה מסטודנט לאסיר עולם. וזה פשוט בלתי אפשרי מבחינתי, לדגמן מלנכוליה ביום ההולדת של הבת שלי. נדמה לי שזה גם לא חוקי.
קראתי השבוע שאנשי שמאל טוענים שהטקסים לזכרו של רבין מאתגרים היום במיוחד, משום שהנוער בתקופתנו לא הכיר מקרוב את "מורשתו של רבין". אני עד היום לא מבינה מה היא המורשת הנעלה הזו, סליחה? לתת לפלסטינים את יהודה ושומרון בזמן שאוטובוסים מתפוצצים בכל הארץ? וואו. מרשים. יצחק רבין היה ראש ממשלה גרוע; עזבו את הסכמי אוסלו המגוחכים, די להיזכר בגל הפיגועים חסר התקדים שהיה כאן ב- 94' כדי לא להתגעגע לתקופת כהונתו. כל זה כמובן לא סותר את העובדה שהרצח שלו מזעזע. "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה", אמר רבין בנאומו האחרון. עם זה אני מסכימה.
19 שנים אחרי היום הנורא ההוא, הגיע הזמן לנקות את הציבור הדתי מרגשי האשמה הקולקטיביים. נכון, לא הסכמנו עם דרכו של רבין, אבל מי דיבר על רצח? רצח?!
יגאל עמיר לא מייצג את חובשי הכיפות הסרוגות בדיוק כמו שהמופרעת שחירבנה השבוע על דגל ישראל - אינה מייצגת את אנשי השמאל. זה שמישהו מבצע פשע בשם איזו אג'נדה, לא הופך את כל מאמיניה לעבריינים. כן, גם כאשר המניע אידיאולוגי, גם כשהעבריין נהנה מתמיכתם של כמה אוהדים – האחריות לפשע היא שלו בלבד. בלי הנחות.