אין תמונה
איור: דניאל גולדשטיין

האבוקדו התעלל בי ללא הרף. "בואי, תני ביס", הוא פלירטט, אבל כשהתקרבתי, שאג עליי: "יאללה עופי, אל תחשבי על זה אפילו". ובאמת, לא חשבתי על זה אפילו. גם לא על שוקולד, בורקסים, טחינה, ופלים ואגוזים; בתקופת הדיאטה שלי השתדלתי להיצמד לתפריט דל שומן.
אז לפני שנה וחצי העפתי את כל הקילוגרמים שהתיישבו עליי מהלידות, וכולם אמרו כל הכבוד ואיזה יופי, וג'ינסים ישבו עליי בול גם מאחורה, וכבר לא סירבתי לתחקירניות של תכניות בוקר כי נראיתי טוב אפילו על פלזמות – ובכל זאת, לא הצלחתי להיות מבסוטה עד הסוף.

"למה את כזאת פולניה שלא מרוצה משום דבר?", שאלו אותי החברות, אבל אני ידעתי: בזמן האחרון יש לי מיגרנות נוראיות; ועייפות מטורפת כבר בצהריים; ותחושה כללית של עוד-רגע-שפעת. ויום אחד תהיתי אם אקמול זה משמין, כי פתאום התחלתי לבלוע אותו כמו סוכריות.

 תהיי רזה ותספרי קלוריות

זה היה קצת מוזר; לכאורה היו לי כל הסיבות שבעולם להרגיש מצויין. כבר הייתי עלמה מערבית ממושמעת שעושה ספורט ומשתדלת לא לאכול ג'אנק.
גם התרגלתי לצרוך מוצרים דיאטטיים לרוב, שהעלו בי תהיות קיומיות כמו: כשקונים קרטיב של 19 קלוריות בטעם אשכולית אדומה, מה יותר טעים – הקרטיב או המקל? ואם נניח מתחשק לי תות בפה, מה עדיף לאכול - מעדן דיאט בטעם תות, או חביתה - ולדמיין שזה תות? ולשם מה, לעזאזל, דרושה לי גלידת שוקו-וניל דיאטטית; לא עדיף כבר להקפיא תפוח אדמה וללקק?

את האויבים שלי, בכל אופן, סימנתי בשטחיות מחרידה, כמו שלימדו אותי. דין אבוקדו כדין ופל; כשהמזון נמדד בעיקר לפי מספר קלוריות ואחוזי שומן - כל מה שהיה עלול להפריע למכסת הקלוריות היומית נכנס לרשימה השחורה שלי, בין אם היה מצופה שוקולד ובין אם כיכב בסלטי בריאות. כשרציתי לטעום טעמו של חטא, גנבתי שלוקים של מיץ תפוזים סחוט טרי; וכשהוספתי לסלט טחינה או גרעיני חמניות - הרגשתי מושחתת כאילו אכלתי נוטלה עם כפית.

אלה היו הכללים בעולמי החדש ונטול השומן, ולא על דעת עצמי ניסחתי אותם; דיאטניות מנוסות, עיתוני נשים וחוגי הרזיה מסוימים שבהם סופרים נקודות - המליצו לי לפתוח כל ארוחה עם פחית דיאט קולה ש"תמלא אותך ותגרום לך לאכול פחות"; לקמץ באכילת פירות מאחר שהם מלאים בסוכר; ולהעדיף חטיף בריאות נוטף סורביטול וחומרים משמרים על פני אשכול ענבים.

כך, פתחתי את היום עם סנדוויץ' ריבה לייט מלחם קל, סגרתי אותו עם ביצה וסלט, באמצע אכלתי מעדנים דיאטטיים, ממרחים מוכנים ושניצל קפוא דל קלוריות - והייתי בטוחה שלזה בדיוק מתכוונים כשאומרים "תזונה נכונה".

בגוף מידה 36, בראש 42

בשלב שבו כבר הבנתי שמשהו פה לא עובד, נתקלתי ב"השיטה הסודית", ספרה החדש של העיתונאית והסופרת רחל טלשיר. דפדפתי בו לגמרי במקרה; לפני כחודשיים הבן שלי ביקש שאקח אותו לספרייה. "אמא עייפה וגם חם בחוץ", אמרתי לו, "אולי תראה טלוויזיה?" אבל הוא התעקש. בזמן שהתלבט בין "קופיקו – חיילת המילואים" ל"קופיקו – הבוקר הכי מצחיק", מישהי הניחה את הספר הזה על השולחן לידי, והלכה לדרכה.
"100 כללים פשוטים לאכילה בריאה", הובטח לי על הכריכה ואני פתחתי אותו בדחיפות, כמו ילדה חסרת סבלנות שמקלפת ביצת הפתעה.

דיאטה (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
איך עוד לא המציאו חטיף כזה? | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

העצות שמוגשות בו מתבססות על השיטות המרכזיות שחוללו מהפכה בתזונת המערב באלף השלישי; שיטת קינגסטון שמעודדת ארוחות של ירקות ופירות ללא מלח ועם שתייה מועטה; שיטת ויגמור ושיטת בוטנקו שהביאו לעולם את בשורת השייקים הירוקים; שיטת צום סוכר שממליצה להימנע לחלוטין מסוכרים כולל אלכוהול; והשיטה המצפונית שלפיה יש לצמצם ככל האפשר צריכת מוצרים מן החי. לסיום, ישנה "השיטה הסודית", כלומר זו של המחברת עצמה - שמתאימה לה באופן אישי ונשענת על השיטות הקודמות.

בלי להיות דרמטית מדי, אגיד רק שהספר הזה שינה לחלוטין את התפיסה שלי לגבי אוכל. הבנתי שמרוב שטיפות מוח, התרגלתי למדוד את המזון רק במושגים של "משמין" ו"לא משמין". הבנתי שאם אמשיך לאכול מעדני תות ללא תות, לפחד מאבוקדו ולנשנש חטיפי סורביטול – אהיה אולי רזה, אבל בריאה בטח לא.
והבנתי עוד משהו: שלמרות שעברתי למידה 36, בראש עדיין הייתי 42. שיניתי את ה"מה", לא את ה"איך". במקום ללמוד לאכול פחות - המשכתי לאכול ללא הגבלה מזונות סינתטיים ודלי קלוריות, בזמן  שאורח חיים בריא פירושו לאכול מזון אמיתי ובעל ערך, אבל לשלוט בכמויות.

חציל בטחינה? מכינה לבד

השינוי הכי דרמטי שעשיתי בזכות הספר הזה, היה מעבר לדגנים מלאים וקטניות; על השיש במטבח שלי מונחות עכשיו באופן קבוע שתי קעריות: אחת עם כוסמת או אורז מלא מושרה במים, שנייה עם קטניות כלשהן – בדרך כלל עדשים ירוקות שאני אוהבת.

פירות יבשים בתפזורת- שזיפים שחורים, מישמישים כתומי
במקום חטיף אנרגיה. פירות יבשים | צילום:
גיליתי שצלחת של מג'דרה מאורז מלא עושה נעים בבטן, פשוט ככה. הפסקתי לאכול קמח לבן כמעט לגמרי, וכאבי הראש שלי חלפו. לחלוטין. גם העייפות נעלמה. אני לא יודעת אם זה פסיכולוגי או פיזיולוגי, אבל אלה העובדות.
זה לא היה השינוי היחיד; ב"חטיפי בריאות" אני כבר כמעט לא נוגעת - מעדיפה צלוחית של שקדים טבעיים וצימוקים; הפחתתי משמעותית את כמויות הדיאט- קולה, ובמקום ליטר וחצי ביום אני מסתפקת בכוס אחת; התחלתי לאכול פירות וירקות שלא אכלתי בדרך כלל כמו סלק, כרוב אדום, דלעת ודובדבנים; וסלטים מוכנים אני כבר כמעט שלא קונה - סלטי כרוב, חציל בטחינה או ממרחי פלפלים – אני מכינה לבד, וזה טבעי וטעים לי פי אלף.

אני עדיין טוחנת גם קצת שטויות פה ושם, ופריקים של בריאות ששותים מיץ נבט חיטה על הבוקר ודאי ילעגו להרגלי הקפה שלי, אבל מתברר שלא צריך לעמוד על הראש כדי לשפר את החיים; גם כמה שינויים קטנים יכולים לעשות את כל ההבדל.
אז נכון, אולי עליתי איזה קילו מאז שנטשתי את קשקושי הדיאט למיניהם. אבל תשמעו, לפחות כבר לא אכפת לי כמה קלוריות יש באקמול.

 >> בשבוע שעבר פגשתי את חנוך דאום ההורס

לכל הטורים של אורית נבון