לא חשוב. לא קרה כלום, נו. עזוב, יאיר, בוא לא נדבר על זה עכשיו, טוב? הכל בסדר. פשוט לא מבינה איך זה שהצבעתי לך, סמכתי עליך, האמנתי בך – ובסוף אתה מתעניין רק בריקי כהן מחדרה; למה לא באורית נבון מפתח תקווה? מה יש בה שאין בי?
לא שאני מקנאה או משהו, אבל אותה הפכת לסלב, ומה אני - אוויר? או שאולי אתה חושב שאני לא ייצוגית מספיק? כי גם נבון זה שם משפחה בין-עדתי, סתם שתדע.
ווטאבר, שיהיה בהצלחה עם ריקי. גם תרוץ בשבילה לראשות עיריית חדרה מצדי. גם תוריד לה את הירח.
זהו. רוקנתי את כל מאגרי הציניות והסרקזם שלי בנושא, מקווה שאף אתם. מתישהו גם עורכים בעיתונות ובאינטרנט יתעייפו מלראיין עוד ריקי כהן שמרוויחה 4,500 שקל בחודש, ואז נסתכל כולנו במראה - ונראה שם אנשים קצת נבוכים, בסך הכל. קצת נבוכים ומסמיקים ולא כל כך יודעים מה לעשות עכשיו ואיך לעכל את כל תשומת הלב הזאת, שמרעיף יו"ר מפלגה גדולה בישראל על מעמד הביניים.
ובגלל המבוכה הזו, והסומק, ותשומת הלב המפתיעה - כותבי טורים ביקשו השבוע מיאיר לפיד: "עזוב אותנו, תדאג לעניים"; וכולנו עשינו share לעוד פוסט של מבשלת בבית אבות שנוסעת לעבודה בשני אוטובוסים; והשפלנו מבט כשבחדשות מישהו הציג מקרר ריק ואמר ש"הלוואי עליי 20 אלף שקל בחודש". באמת הלוואי, מאחלת לך רק טוב. אבל גם אני רוצה להיות מרוצה.
הבעיה היא שברגע האמת, כששר האוצר יאיר לפיד מבקש להניח לטבלאות ולדבר עלינו – אנשי מעמד הביניים – אנחנו מרגישים לא בנוח. פתאום מישהו באמת רוצה לעזור לנו, אבל לא נעים לנו לקבל את העזרה הזאת, מסתבר. ובכן. לי דווקא נעים מאוד.
ריקי דיכי
כן, עוד מישהי בשם ריקי כהן רוצה לספר לנו כמה היא מרוויחה? כי זה נורא רלוונטי לדיון, לנפנף בתלושי משכורת של נשים בשם ריקי כהן.
מדהים כמה אנחנו אלופים בלעשות את עצמנו מטומטמים; רק פרסם לפיד פוסט על אותה ריקי כהן מחדרה - מורה בת 37 שיחד עם בעלה ההייטקיסט מרוויחה 20 אלף שקל נטו בחודש (כן, הוא התכוון לנטו, אבל אחרי העליהום הוא קצת נבהל וטען שדיבר על ברוטו) – וכבר נמצאו עשרות נשים בשם ריקי כהן שהתראיינו בכל מקום אפשרי על כך שבן הזוג שלהן לא עובד בהיי טק, ואין להן הכנסה משותפת של 20 אלף בחודש.
נו, ואם לפיד היה קורא לה סטפני לובוביץ' - האם היו העיתונאים מגיעים ליהודיות מניו יורק ומעדכנים אותנו שהגברת מרוויחה פי שלושה ממה שחשב לפיד, ובדולרים? הרי ברור לכולנו שהפוקוס היה על תנאי השכר והמחיה ולא על שמה, אז למה להיות דמגוגים בשקל תשעים? למה לקשקש כותרות פופוליסטיות על הגב של כולנו ולהפוך נושא כה חשוב ורציני לבדיחה אינפנטילית? לפעמים נדמה שלטיפשות אין גבול, והציניות מן השטן.
בכל מקרה, בעקבות הפוסט המדובר של לפיד עלו שתי טענות עיקריות; האחת, שהדמות ששירטט אינה משתייכת למעמד הביניים משום שהכנסתה גבוהה בהרבה מהממוצע; והשנייה, שגם ככה 20 אלף שקל בחודש זה הרבה מאוד, אז די ליילל.
ובכן, תשמעו סיפור אמיתי: בערך בגיל עשר, אחרי שלמדנו בבית הספר על מעמדות, שאלתי את אבא שלי שאלה פשוטה: "לאיזה מעמד אנחנו שייכים?" הוא ענה תשובה פשוטה: "למעמד האצולה".
כאמור למדנו את הנושא בכיתה, על כן הבנתי מיד במה מדובר אבל ליתר ביטחון דפדפתי באנציקלופדיית אביב כדי לאשר את מה שכבר ידעתי: מדובר בשכבה חברתית נחשבת ביותר, הידד!
מאחר שאני מאמינה לכל מה שאומרים לי – מום אכזרי שאני נושאת עמי עד היום, אגב – לא פקפקתי לרגע, ובשנים הבאות המשכתי לחשוב שבעורקיי זורם סוג של דם כחול. למעשה, יש מצב שכשהחבר הראשון שלי אמר לי: "את נסיכה", עניתי: "אני יודעת".
מתישהו הבנתי שאין ולא היו בני אצולה ברמת גן - חוץ מפנינה רוזנבלום, אולי. היום, כשאני קונה קרם של "קליניק" במבצע, מתניעה את הסוזוקי-בלנו-יד-שנייה שלי, ומבינה שאין סיכוי שאוכל לעזור לילדים שלי לקנות דירה בבוא העת - אני בהחלט קולטת שמעמד הביניים זה אני. ביניים לא במובן של קו אמצע שמסמנים כלכלנים; הרי אף אחד מאיתנו לא מסתובב עם טבלאות אקסל ומחשב ממוצעים וחציונים ואחוזים כל היום.
אני מדברת על מעמד הביניים במובן הפשוט והבסיסי של המונח: אלה שרחוקים מקו העוני, כמו גם מקו העושר – אלינו בדיוק מכוון לפיד. אין לנו מקרר ריק, אבל גם לא מטוס פרטי; אנחנו טסים לחו"ל, אבל רק לפעמים; גרים במגדל יוקרה, בפתח תקווה. מהבחינה הזאת - ההכנסה הזוגית שיאיר לפיד דיבר עליה - היא ממוצעת לחלוטין.
לפיד טוען שקשה לחיות פה ממשכורת של 20 אלף שקל לזוג, ואני אומרת: כאילו שעם 30 זה קל. ולא, אני ממש לא חזירה. אולי פרה. כי חולבים אותי וחולבים אותי וחולבים, ומו, כמה אפשר?
על מה אני צריכה להתנצל?
אז על מה בדיוק אני צריכה להתנצל, תסבירו לי? על זה שאני אקדמאית, עובדת ומרוויחה? לא גנבתי כלום מאף אחד. אבל בזמן שהעשירים מתעשרים והעניים מתפרנסים בדוחק – אנחנו, משלמי המיסים שמממנים את המדינה הזאת, ממשיכים לשקוע בבוץ. אם הסבים שלנו היו מבוססים וההורים שלנו די מסודרים - אנחנו כבר חיים מהמינוס, והילדים שלנו יחיו על פחות מזה.
לזה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו מתלוננים שקשה לחיות פה: דור מעמד הביניים הולך ופוחת כלכלית, במקום להפך. וכשהפער בין מה שאדם תורם למדינה לבין מה שהוא מקבל ממנה – כה גדול ובלתי נתפס, זהו עוול חברתי לא פחות מכל מצוקה חברתית אחרת.
חובה לעזור לאוכלוסיות החלשות, וגם אני תורמת לעמותות השונות ככל יכולתי, אבל בואו לא נשכח מי מממן את המדינה הזאת; לא העשירים שמנהלים חשבונות מעבר לים ונהנים ממסגרות אשראי מטורפות, ולא העניים שחיים על קצבאות. אנחנו אלה שמחזיקים את המדינה. אנחנו, מעמד הביניים.
בזמנו לא לקחתי חלק במחאה החברתית; היא הייתה תל אביבית מדי, פוליטית מדי, ומהר מאוד פיתחתי אלרגיה קשה לסתיו שפיר וחבריה. אמנם הזדהיתי עם המסר הכללי של המחאה, אבל לא הרגשתי שהיא מייצגת אותי; לא עם השמאל המובהק והפנאטי שהוביל אותה.
את המחאה שלי, אם כן, ביטאתי בקלפי: הצבעתי ליאיר לפיד כי רציתי לתת צ'אנס לפוליטיקה האחרת, הנקייה, שמבטיחה לשנות את השיטה. כשלפיד הורה לאחרונה להעביר מיידית 50 מיליון שקל לניצולי השואה – הרגשתי שעשיתי בשכל. שהוא האיש הנכון במקום הנכון. בהחלט יש מקום לאופטימיות.
עשירים מופלגים תמיד יהיו. גם עניים, לצערי. אבל פעם היה כאן מעמד ביניים שהתפרנס בכבוד, חי בכיף וחסך כסף לדור הבא בלי לכרוע תחת הנטל - לשם בדיוק אני רוצה להגיע. שאפו ליאיר לפיד שלא שוכח את מי שבחר בו.
ריקי כהן - זאת אני. פתאום מישהו מטפל בי. וזה חידוש מרענן.