אין תמונה
איור: דניאל גולדשטיין

בדירה מתפוררת ברחוב העבודה בתל אביב, גבר לבוש שחורים התקרב אליי סנטימטר אחד יותר מדי, הסתכל לי בלבן של העיניים ואמר: "את זונה בת זונה".
לא העפתי לו סטירה כי אני פשוט לא אחת שמעיפה סטירות; פעם ניסיתי ויצא לי ליטוף אסרטיבי. במקום זה נשמתי עמוק, זייפתי חיוך קטן והצעתי: "אולי נפתח את היין סוף סוף?"
"אולי נצא לדרינק ותשכבי איתי בסוף הערב?", הוא שאל. "או שאת מעדיפה קודם לשכב ואז דרינק?"

זה לא היה פלרטוט סקסי וגם לא משא ומתן של זוג אוהבים; הוא היה שחקן נערץ, אני הייתי כתבת צעירה בתחילת דרכי, והטייפ שעמד בינינו הקליט הכל.
כך ישבתי במרפסת הקרירה, מעבירה בחברתו ערב של עלבונות, הצעות מגונות ואלימות מילולית. אילו רק עציצים היו יכולים לדבר, הם היו שואלים: "איך לא ברחת משם, מטומטמת?" עד היום אין לי תשובה.

צריך תאריך להיות בן אדם?

בין ראש השנה ליום כיפור, דתיים נוהגים לברך זה את זה בברכת "גמר חתימה טובה, סליחה אם פגעתי"; מן התנצלות אוניברסלית חגיגית כזאת, מכבסת מילים שאמורה למחוק כתמים מכוערים שלא שופשפו במקום.

אבל דתייה או לא, אני מעולם לא התחברתי לרעיון שצריך לסנכרן בקשות מחילה עם לוח השנה; לא צריכה את חג האהבה כדי למזוג לו יין אדום, לא מחכה לחנוכה בשביל להכין סופגניות ולא זקוקה ליום כיפור כדי לבקש סליחה. יש כאלה שמתעוררים לחיים רק בחגים, אבל למה צריך תאריך בשביל לאהוב, להשמין, להיות בן אדם?

קטונתי מלאלף טיפוסים חסרי מצפון; כשאני פוגשת כאלה לעתים רחוקות, אני עוברת הלאה, תודה, שלום. אבל אותו שחקן נחקק בזיכרוני פשוט כי הוא נהג בי בחוסר צדק כה מרגיז. לא היו בינינו שום יחסי כוחות; לו היינו יושבים על נדנדה זה מול זו, הייתי עפה לראש הברוש. זה היה כל כך לא פייר.

כמו אישה שמביטה באלבום ילדותה ומכסה את עיניה באי נוחות למראה תמונות מסוימות, כך מביך אותי להיזכר כמה נאיבית הייתי אז; תמימה על גבול המפגרת, ילדונת שבקושי בקעה מהביצה ובטוחה שהחיים דבש ושהעולם הוא קשת בענן.
אם למפורסמים שפגשתי אז התייחסתי כמו אל כוכבים שנפלו מהשמיים, הוא היה מבחינתי הירח הבוהק והאפל; הערצתי את הצ'ארמר המוכשר שמשדרג כל סצינה, שמפזר על המסך נשיקות הוליוודיות עם לשון, שמשפריץ סקס אפיל גם בצילום הפפראצי האפרורי ביותר.

הנה עוד גבר אבוד

זוגיות
העורך נקם את נקמתי | צילום: jupiter images

זה היה דייט משולש: הוא נצנץ אז באיזו סדרה, ואני נשלחתי לראיין אותו ואת השחקנית שכיכבה לצדו. הגעתי לביתה נרגשת, עם בקבוק יין ביד ושיר בלב. כן, עיתונאים הם לאו דווקא מפלצות צמאות דם; לפעמים הם סתם מעריצים נלהבים שרוצים לחבק מקרוב.
הגברת לא חיבבה אותי מהשנייה הראשונה, אבל לא לקחתי ללב; הוא היה הכוכב שעניין אותי, היא הנספחת, ביץ' טיפוסית עם ליפסטיק אדום ופן מקלות. אגב, ההטרדות המיניות הבוטות התרחשו בזמן שנעלמה לעשן או לקשקש בטלפון. בשאר רגעי הקסם היא ישבה שם, עדת ראיה דוממת ומצחקקת לפרקים. כמה עגמומיות הייתה במבטה החלול, ואף לא קמצוץ של טוב לב.

מה שמצחיק, או אולי עצוב, שבסופו של דבר שלחתי למערכת כתבה סלחנית למדי; עד כדי כך לא היו לי כלים להתמודד עם טיפוסים כמוהו. השמטתי את הקטעים הקשים כדי לא לצאת מושפלת, אבל מתברר שגם המעט שנשאר היה מספיק: העורך שלי דאז, שהזדעזע מהדיאלוגים, כתב הקדמה מושחזת וארז הכל בעטיפה דוקרת במיוחד. כשקראתי את הכתבה, התרגשתי עד דמעות: הוא נקם את נקמתי, אני לא ידעתי איך להפעיל את הנשק.

היחצנית של הסדרה התקשרה להתנצל: "לא בשמו אלא בשם ההפקה", היא הדגישה, "כי הבנתי שאת פגועה. הוא אומר שהיה לכם ראיון נחמד דווקא ושהגזמת בכתבה". צחקתי במרירות. תקשיבי לקלטות, אמרתי לה, ותגידי לי מי פה הגזים.

בדיעבד הבנתי שהוא הגיע לריאיון קצת שתוי ואולי גם מסטול; שהוא בתקופה קשה ושיחסיו עם שאר השחקנים על הסט לא מזהירים. ניסיתי למצוא בלבי אמפתיה, לראות בו גבר אבוד שפישל, ולא הצלחתי. הוא הגזים, הגזים מדי, ומה שהכי גרוע – אפילו לא טרח להתנצל. שבועות ארוכים חיכיתי, אבל הוא היה אפס עד הסוף.

שמיים בלי כוכבים זה לא כיף

לקח לי זמן להבין שזה לא היה סתם עוד יום גרוע במשרד. אותו ערב טראומתי היה אירוע מכונן בחיי המקצועיים, ואולי בחיי באופן כללי.

חיבוק
הוא אמר שהיה נחמד דווקא. וואלה. | צילום: jupiter images

כשיצאתי משם ספוגת עלבונות, גוררת אחריי שובל ארוך של רוח רעה והטרדות שלא הצלחתי להכיל, שאלתי את עצמי: האם אני מתאימה למקצוע הזה בכלל? כי עוד ראיון כזה פשוט יהרוג אותי. ומה זה אומר עליי, אם בסוף אבחר בג'וב שכזה, שמחייב כנראה סרקזם וצחצוח חרבות כשגרה?
והפער הזה בין התדמית למהות – האם אוכל לשאת אותו אי פעם? הרי אם כל הכוכבים שאני מעריצה יתרסקו מולי ככה בזה אחר זה ויתגלו כקטנים שבבני האדם, לא תישאר לי אפילו פנטזיה אחת לרפואה. ואיזה מן עולם מעאפן זה יהיה, עם יצורים כה עלובים על פני האדמה ושמיים נטולי כוכבים?
אבל בהמשך גיליתי שהדרמה אינה כה גדולה, אחרי הכל. משבוע לשבוע הבנתי שטבילת האש שעברתי הייתה שורפת באופן קיצוני; המרואיינים שפגשתי אחריו היו חביבים למדי, וגם עם הפחות נעימים שבהם התמודדתי היטב. האיש עשה לי בית ספר, אין מה לומר.

אני בכוונה לא מציינת כאן את שמו; ראשית משום שאין טעם להעניש אותו על פשע שביצע לפני יותר מעשור, ושנית כי הוא עצמו לא מעניין; מבחינתי הוא אב טיפוס של המיזנתרופ המצוי. כמה כאלה מסתובבים בינינו? אטומים שחיים מאירוע דקירה לפיגוע דריסה, ואז שמים כיפה על הראש ואומרים שמישהו אחר נהג?

זה נחמד שיש כמה ימים בשנה שבהם אנשים אמורים לכפר על פשעיהם, אבל האמת היא שהטובים מתנהגים באנושיות כל השנה, ואילו הרעים פוגעים ומפקירים פצועים בשטח בלי שום חשבון נפש - לא ביום כיפור ולא בכלל. 
ובכל זאת, לפעמים אני חושבת כמה נעים זה יכול להיות, אם יום אחד אפסיק להחרים את ההצגות שלו, ואשב באולם בשורה הראשונה כמו שאני אוהבת, והוא יקלוט אותי מהבמה, יתכופף אליי לרגע ויגיד: "זוכר אותך, עזבי את זה. הייתי אידיוט".

 >> לטור הקודם: שנה טובה, שרה נתניהו

לכל הטורים של אורית נבון