רופא מנתח (צילום: jupiter images)
בתמונה: לא עובד נמל | צילום: jupiter images

מה השעה? זה קל: לפי האור בחלון, שעת בוקר מוקדמת. אבל איזה יום היום, איזו שנה, היכן אני נמצאת ואיך קוראים לי – זה כבר גדול עליי. בא לי להתהפך לצד השני ולשקוע שוב בתנומה אדישה ונהדרת, אבל פתאום אני מרגישה שמישהו מתבונן בי.
כשאני מרימה את המבט, אני רואה מולי ברנש חביב כחול עיניים. הוא לובש ג'ינס וחולצה מכופתרת, מחזיק בידו צרור דפים, ונראה לי גג בן 39 וחצי. אופס, קבענו? סליחה, באמת שלא זוכרת.
מי אתה?, אני רוצה לשאול, אבל הוא מקדים אותי: "בוקר טוב, איך את מרגישה?"
"בסדר, נראה לי".
"את זוכרת איך הגעת לפה אתמול?"
"כן".
"יפה".
"באוטו!"
"את צוחקת, וזה טוב. אמרתי לך שעוד תצחקי".

לאט לאט הכל חוזר אליי, ואני מבינה: זה הרופא שהוזעק מביתו בלילה לנתח אותי. בלי החלוק הלבן ומסכת המנתחים אין סיכוי שהייתי מזהה אותו, אבל בקולו אי אפשר לטעות; הקול הזה בדיוק הפציר אתמול ברופא המרדים: "תכין לי אותה, היא כאובה", ולי אמר: "עכשיו כואב, אבל אחר כך תחייכי".
אני אכן מחייכת, והוא מביט בי בשביעות רצון: "את נראית יותר טוב". נראית טוב, כן. ממש בר רפאלי. אין ספק שניתוח בבטן זה טיפול יופי מהמם.
אבל למרות שאני חלשה, מעוכה, ופתאום גם רעבה - אני מרגישה כמו חדשה. ואני רוצה להגיד לו, לרופא הזה, שהוא אולי עושה ניתוחים כאלה כל יום, אבל בשבילי זאת הייתה הצלה חד פעמית. אני רוצה להגיד לו שהוא היה המלאך הגואל שלי, וגם שאני בחורה די מתורבתת בדרך כלל - וזה שאתמול השתוללתי ככה שהיה צריך לקשור אותי למיטה לפני שנתנו לי טשטוש – זה רק כי הכאבים היו באמת בלתי נסבלים. אבל עכשיו, בזכותו, כבר לא כואב לי בכלל ואם רק היה לי כוח לקום מהמיטה, הייתי קופצת עליו בחיבוקים למרות שבעדה שלי זה ממש לא נהוג.

אני רוצה להגיד לו את כל זה, אבל אין לי כוח לדבר. נפלטת לי רק מן "תודה" חרישית כזאת שמאכזבת אותי, והוא מחייך ועונה ש"זה בסדר, זה בסדר. את בסדר גמור".

עובדי נמל לו היינו

חדר מיון הוא מסוג הדברים שגורמים לך קצת להזדעזע. להתאפס. לזכור שבאמת, העיקר הבריאות ושלא נדע, וזה שהג'ינס החדש שכל כך התלהבת ממנו בחנות עושה לך תחת של פילה - זה לא נורא בכלל כי יש דברים גרועים יותר כמו לגסוס, למשל. "תפסיקי כבר", נוזף בעלי אלעד, "נבדוק מה יש לך, נטפל בזה וזהו. את לא גוססת ולא נעליים". אבל גם הוא יודע שאם יצאתי מהבית עם קרוקס - משמח זה כבר לא יהיה.

האבסורד הוא שדווקא במקום שבו מגישים רפואה דחופה, צריך להמתין חצי יום בערך עד לקבלת מענה כי כוח האדם דל, הרופאים והאחיות מתרוצצים בין חולים סובלים לבני משפחה מודאגים, והבלגן חוגג.
מתישהו שקלתי לביים סצנת התעלפות רק כדי שאיזה רופא יואיל בטובו להתייחס אליי כבר, אבל בדיוק אז - זוג אחד מוזר סיפק לי אתנחתה קומית שהשאירה אותי שתולה חזק ברצפה - כי כיסא פנוי הרי לא היה.

לא, אני חייבת לספר לכם את זה רגע: בתוך כל המהומה, קלטתי שני צעירים – הוא בתספורת משונה והיא גם - מתחילים להתלטף קשות תוך שהם מפיקים את הדיאלוג הבא, לא נגעתי:
היא: "למה יש לך עיניים גדולות כל כך?"
הוא: "כדי שאוכל לראות אותך יותר טוב, ילדתי".
- "ולמה יש לך ידיים גדולות כל כך?"
- "כדי שאוכל לחבק אותך יותר חזק, ילדתי".
- "ולמה יש לך פה גדול כל כך?"
- "כדי שאוכל לטרוף אותך!"
ואז הוא טרף אותה והיא טרפה אותו בחזרה. בחיי. האהבה היא עיוורת, ואם אתם סתומים – כנראה שגם חסרת טקט.

אבל הם באמת היו יוצאי דופן, כי מסביבם כולם היו מודאגים ולחוצים ועצובים. אלא שבזמן שאני התנחמתי בכך שמתישהו הכל ייגמר ואני אחזור לשגרה האהובה - הרופאים והאחיות והסטאז'רים נשארו שם, בבית החולים, ממשיכים לעמוד על הרגליים שעות על גבי שעות, לספוג עוד קיצוץ ועוד משמרת ועוד אחת, ולקבל בסוף כל חודש תלושים מביכים שאם רק היינו מעזים לתת לעובדי הנמלים – כל המדינה כבר מזמן הייתה מושבתת, בוערת ומה לא.
כי יש כאלה עם עיניים גדולות שטורפים הכל, ויש כאלה שנותנים את הנשמה ואת הלב, ומקבלים קדחת.

דניס וד"ר מרק אידלמן ברמב"ם (צילום: פיוטר פליטר)
מתי יקחו גם את הרופאים בחשבון? רופא וחולה | צילום: פיוטר פליטר
עם כל הכבוד לטיפים

אבל עכשיו מדברים על הפרטת הנמלים ועל פירוק ועד עובדי חברת החשמל ועל עוד כל מיני פעולות הגיוניות ומוסריות, ואני תוהה: האם ייתכן שבתוך כל הצדק הזה, ייקחו סוף סוף בחשבון גם את הרופאים והאחיות? כי לי זה ממש לא מספיק, שהמושחתים ייחלשו וירוויחו פחות; אני רוצה גם שאלה שמגיע להם – יתחזקו וירוויחו יותר.
ואם אכן תהיה רפורמה בתנאי העסקה של עובדים במדינה הזאת, ואם יום אחד נקבל משכורות לא לפי עוצמת הצעקות וחוזק הוועד אלא בהתאם לידע, לכישורים ולאופי התפקיד - למה שלא נתחיל בעובדי הרפואה הציבורית?

תמיד טענתי שרופא צריך להרוויח יותר מעובד נמל, אבל עכשיו אני פתאום נסערת. כי טופלתי ברגישות וביעילות כה רבה על ידי שני רופאים ואחות אחת מדהימה – וכעת, כשמצבי משתפר ואני זקוקה מקסימום לניתוח כריתת סביח - אני תוהה מה הם מקבלים בתמורה, בעצם.
אני זוכרת שפעם, כשהוריי רצו להודות לרופא משפחה כלשהו, הם צ'יפרו אותו בסרוויס יוקרתי. ואולי זה באמת נחמד, לקבל תשורות נאות מפציינטים אסירי תודה, אבל זה בהחלט לא מספיק. כל מלצר מתחיל יודע שעם כל הכבוד לטיפים, אי אפשר בלי משכורת בסיס הוגנת.
ולכן אם הרופא המקסים שלי צריך להיאבק על שכרו, אז תסלחו לי, אני פשוט מתביישת. ואם אין לו סיכוי להגיע לרווחה כלכלית בלי לקבל במקרה תפקיד ניהולי או לפתוח קליניקה פרטית – בעיניי זו שערורייה.

מה יותר חשוב מבריאות?

הצלת חיים זה לא מקצוע כמו כל המקצועות; זו עבודת קודש. ונכון שכולם צריכים להתפרנס בכבוד, אבל רופאים ואחיות - במיוחד. כי בלי בריאות, אין כלום; אין חינוך ואין רווחה ואין איכות חיים. ולכן את ההשקעה, המחשבה והתקציבים, צריך לשים קודם כל במערכת הבריאות; להגדיל את המשכורות ולהרחיב את כוח האדם, גם לטובת העובדים שנופלים מהרגליים וגם לטובתנו, החולים.

ורק אל תגידו לי עכשיו ש"ברור שצריך לשלם להם יותר, כדי למנוע בריחת מוחות לחו"ל". נימוק כה פופולארי, כה אגואיסטי. צריך לתגמל את הרופאים לא מתוך החשש שלא יהיה מי שיטפל בנו, אלא קודם כל כי מגיע להם. פשוט מגיע להם. זה הכל.

>> לטור הקודם: סקס לפני החתונה? אוי אוי אוי

לכל הטורים של אורית נבון