זירת הפיגוע ברחוב מלכי ישראל
במלחמה כמו במלחמה. זירת הפיגוע בכיכר מלכי ישראל בירושלים | צילום: עמוס בן-גרשום / לע"מ

גז פלפל זה טעים? כי מישהו הציע לשלוח לי את האקססורי האופנתי, ובתור אחת שמפקפקת ביכולותיה להכריע מחבל ומצד שני חריפות ערבה לחיכה מאוד, אני תוהה האם ישנם שימושים נוספים לפלפל הזה - בסלט, נגיד.

"חבל שאת עושה צחוק מנושא ממש לא מצחיק", נוזפת חברתי ג', "תדעי לך שאני לא מכירה היום אחת שלא יוצאת מהבית בלי אמצעי הגנה אחד לפחות". והיא צודקת; עבורי "אמצעי הגנה" הם עדיין טמפונים וקרם לחות עם מסנן קרינה, אבל נשים סביבי טורחות להצטייד באופן מעט יותר עדכני. ג', למשל, נושאת בתיקה תרסיס פלפל גדול, ואף הזמינה מאיזשהו אתר גז מדמיע בצורת שפתון, שלא נדע; חברה אחרת יוצאת קבוע עם שוקר חשמלי דמוי פנס; ושלישית מחביאה בארנקה מזלג: "אני פרימיטיבית", היא אומרת בעיניים רושפות, "אם מישהו יבוא אליי עם סכין, טראח, מזלג בעין אני אתן לו".

ואני שמעתי והתעלמתי, עד שאתמול טולטלתי וזועזעתי בצורה כזאת, שגם אני לא יכולתי יותר להדחיק. מה שקרה זה שגיא חזר מבית הספר קרבי מתמיד: מתברר שמדריך קרב מגע הוזמן להעביר לתלמידים שיעור בהגנה עצמית, וכך, תוך שהוא לוגם שוקו בשלוקים גדולים, הדגים לי בני היקר שלל תרגילי לחימה להתמודדות עם תרחישי זוועה.
אני חייבת להגיד שהוא חידש לי כמה דברים; למדתי, למשל, שלא מומלץ לילד לתת למבוגר אגרוף בפנים כי אז העצבים שבכפות ידיו עלולים להיפגע, על כן עדיף שייתן מכה עם כף יד פתוחה. כמו כן למדתי שאם מחבל מחזיק בפרק היד שלך, האינסטינקט הוא למשוך אותה אליך אבל בעצם מה שצריך לעשות זה להרים את היד לכיוון התוקף – כך היא משתחררת ביתר קלות וגם אפשר לתת למחבל מרפק לפנים.

ואני מסתכלת על הפייטר הצעיר שלי וחושבת: איזו מן ילדות זאת, שבגיל עשר הוא צריך לתרגל קרבות רחוב עם מחבלים? ואיזה סיכוי יש לו, יש לי, מול פסיכופט שמתנפל בהפתעה?

* * *

לא תאמינו, נפל לידי מסמך מסווג של צה"ל העוסק בהוראות לפתיחה באש, אני אקריא: "כשמתקרב אליכם אדם החשוד כמחבל, שלחו אליו מבט חומל ולא גזעני ושאלו אותו "כיף חלאק יא חביבי?", זאת על מנת לוודא שהוא אכן עומד לתקוף. יש לשאול זאת בטון נעים ולא מאיים; מאיים זה גזעני.
"אם הוא ממשיך לדהור לכיוונכם, זה הזמן להעריך את מידת הסכנה: האם מדובר באירוע מסכן-חיים או רק מבאס-חיים? האם לדעתכם אתם עומדים להירצח עכשיו או רק להיות משותקים ברגל ימין, נניח? ושאלה נוספת: האם נשקפת לחייכם סכנה מיידית או סכנה עתידית? הגדרה מדויקת של הסיטואציה תעזור לכם להבין באיזה אופן נכון ולא גזעני יש לפעול.
"במקרה של אירוע מבאס-חיים, אתם רשאים לירות במחבל, כמובן שברובה מים לא גזעני, עם הדק ורוד כזה חמוד שמצפצף כשלוחצים. אירוע מסכן-חיים, לעומת זאת, מצריך ירי של כדור חי בכף הרגל בלבד – על מנת לנטרל את המחבל. הבהרה: נטרול הינה פעולה בלתי גזענית בעליל, שפירושה פריקת המחבל מנשקו על מנת שלא ימשיך לפגוע באזרחים היום. מחר – אלוהים גדול, ייתכן שיתכנן פיגוע נוסף או שילמד בכלא לתואר שני או שסתם ייהנה מהממולאים והכנאפה בעת ביקורי משפחות, בבקשה תאהבו אותנו בצלם, בי.בי.סי, אובמה, העולם".

אגב, למה קוראים לזה "הוראות פתיחה באש", באמת לא מבינה. מה פתח, מי פתח, הרי לא אנחנו יוזמים את האש; שמישהו בצה"ל ישנה את הטרמינולוגיה דחוף. מי שפותח באש הם המחבלים, ואנחנו בלית ברירה מגיבים.

* * *

כולם מזדעזעים מתיעוד פיגוע הדריסה והדקירה ברחוב מלכי ישראל בירושלים, אבל אגיד לכם מה זעזע אותי לא פחות: ההיסוס של המאבטח האם וכמה לירות במחבל. זה היה פשוט לא ייאמן: מאבטח חמוש עומד מול מחבל שמשתולל עם סכין - אחרי שכבר דרס כמה יהודונים בדרך – אבל במקום לחסל אותו במקום, הוא מהסס, מתלבט, יורה בו כדור אחד; המחבל נופל וקם; המאבטח יורה כדור נוסף; המחבל משתטח על הרצפה לכמה שניות ומתרומם שוב, מנסה להגיע לסכין, מתחיל לצעוד לעבר המאבטח; ורק אחרי שניות ארוכות הוא חוטף כדור אחרון שסוף סוף פוצע אותו קשה, והוא מועבר אחר כבוד לבית החולים להמשך טיפול. הוא ספציפית מת מפצעיו; קודמו לקח עורך דין וטוען כעת שזו הייתה בסך הכל תאונה.

לא יודעת אם שמתם לב, אבל כל הגיבורים שהשתלטו על המחבלים בפיגועים האחרונים, דאגו להדגיש את העובדה שהקפידו לא לחסל את המחבלים אלא רק לנטרלם. האמת, מבינה אותם לגמרי; מה הם צריכים ועדות חקירה על הראש? עדיף לעשות את המינימום רק כדי לסיים את האירוע, עד העונג הבא.

* * *

בואו נדבר על זקפה, "זקפה לאומית" אני מתכוונת. "זקפה לאומית" הוא ביטוי שנולד כדי ללגלג על מה שהשמאל תופס כפטריוטיות-יתר. כך, בכל פעם שישראל רושמת ניצחון קטן בשדה הקטל המכונה "המזרח התיכון" – מחיסול מחבלים ועד נוק אאוט בנקודות בחקיקה – מתעוררים אנשי שמאל מסוימים וצוהלים: "אתם תעשו הכל בשביל הזקפה הלאומית, אה?"; או אם להיות עדכניים: "מה יש, אתם צריכים גופה של מחבל בשביל הזקפה הלאומית?"
זו הדרך שלהם להסתלבט על הגאווה הלאומית: לטנף אותה בקונוטציות מיניות. כל כך בא לי לענות להם באותו מטבע אבל לא ארד לרמה הזאת, רק אשאל: מה רע בזקפה לאומית? עדיף רפיסות לאומית? אני גאה בלאום שלי - לא במובן של התרברבות או עליונות - אלא במובן של ההפך מבושה, ההפך משואה.

ואם כבר אנחנו בענייני גאווה, מצחיק שאותם אנשים שחסים עכשיו על חייהם של מחבלים, הם בדיוק אלה שרק לפני חודשיים איחלו מוות למפגע אחר: ישי שליסל, הרוצח שהתפרע במצעד הגאווה. אחרי הלווייתה של שירה בנקי, כמה ממשתפי המצעד תהו איך ייתכן ששליסל עדיין חי, ואני תהיתי ביחד איתם. למעשה, חשבתי שהיה צריך לחסלו כבר בפיגוע הקודם; כך היה נמנע הפיגוע הנוסף.
רוצחים על רקע אידיאולוגי הם המסוכנים מכולם, משום שהמניע שלהם חי וקיים ויבער בהם לנצח; הם שבים לזירה בשמחה ובששון, צמאי דם וחדורי מוטיבציה להרוג בשם האל.

ועכשיו אני רוצה לשאול את אנשי השמאל הללו: למה חרדי שדוקר הומואים זה בלתי נסלח מבחינתכם, אבל לערבי שדוקר יהודים מגיע צ'אנס? למה את זה רציתם לראות עם כדור בראש, ואת ההוא "צריך להביא למשפט הוגן"? אלוהים, איזה עוקם.

* * *

וכמובן, ישנו טיעון ה"אנחנו לא כמוהם". אנחנו לא כמוהם, חוזרים ואומרים אנשי שמאל שמסבירים מדוע אסור לירות למוות במחבל, ואפילו לא מבינים כמה גזענות מסתתרת מאחורי האמירה הזו. המחבלים הם השהידים, גיבורי הפלסטינים, אלה שהחמאס משבח ואבו מאזן מעודד. כששמאלנים מתנשאים מצהירים ש"אנחנו לא כמוהם", הם בעצם לא מתייחסים לפלסטינים כאל בני אדם שווים אלא כאל בבונים שיש לשפוט בסטנדרטים אחרים לגמרי.

בגלל זה הם לא פוצים פה כשמנהיגים ערבים כנביל שעת' והשייח ראאד סלאח מבקרים בסוכות אבלים של מחבלים; כשחברי הכנסת הערבים – מאחמד טיבי ועד זחאלקה - ממשיכים לעודד את הציבור הערבי לנסות לעלות להר הבית; כשאבו מאזן, במקום להרגיע את הרוחות, מכריז ש"מטרת נתניהו היא לייהד את מסגד אל אקצה". זה הרי לא ייאמן - מנהיגי הפלסטינים עושים כל מאמץ להתסיס ולהלהיט את הרוחות, ואף אחד בשמאל לא זועק נגדם. 
אתם יכולים לדמיין איך השמאל היה מגיב אם נתניהו היה קורא לציבור לעלות להר הבית? אם מנהיגים שלנו היו תומכים בפומבי בטרוריסטים יהודים? אבל לערבים מותר לעשות את זה. כי כשערבים מתנהגים כמו חיות, השמאל יכול להבין.

הנה האבסורד: הימין מתייחס לערבים בגובה העיניים: אנחנו מצפים מהם בדיוק למה שאנחנו מצפים מעצמנו, ושופטים אותם בסטנדרטים של בני אנוש. "אנחנו לא כמוהם"? ובכן, אנחנו בדיוק כמוהם: בני אדם שרוצים לחיות פה.

"להרוג אדם לא חמוש זה לא מוסרי", הם אומרים, אבל הלו, הוא היה חמוש עד לפני שנייה! בשדה הקרב הרי לא יעלה על דעתו של חייל לירות רק כדי לנטרל. בשדה הקרב יורים כדי להרוג, כדי לנצח. הרחובות שלנו הפכו לשדה קרב ואנחנו האזרחים - חיילים בחזית. אז עזבו אותי מגז פלפל ושוקר חשמלי, אני רוצה בתיק אקדח, זה מה שאני רוצה. אם רק היה לי אומץ, הייתי מוציאה עכשיו רישיון לנשק כי במלחמה כמו במלחמה, צריך לתת לאויב כדור בראש, ועוד אחד. פשוט מאוד.

>> לכל הטורים של אורית נבון