שני גברים בלבן עם עניבה מדברים עם הידיים
רק בארץ כל אחד יכול לקבל הסמכה כמשפטן | צילום: istockphoto

את האיום המשפטי הראשון שלי קיבלתי בגיל 12. מה כבר עשיתי, אתם שואלים? ובכן, השאלתי ספר מהספרייה העירונית ולא מיהרתי להחזירו במשך כחודשיים - ללא ספק פשע חמור שמצריך התערבות משפטית דחופה. המכתב כמובן הצליח להלחיץ אותי מאוד – בכל זאת המכתבים היחידים שהכרתי עד אז היו של ברבי ודרדסית בניחוח תות - אבל בעיקר זכורה לי תחושת העלבון. הלו, אני מנויה בספרייה הזאת מגיל שש! מחליפה חוויות עם הספרנית על "ג'ינג'י" ו"אליפים"! נכון שפישלתי אבל אי אפשר פשוט להתקשר אליי?
אלא שכשאמא שלי שאלה את הספרנית לפשר העניין, היא לא הבינה מה הבעיה. "כל מי שלא מחזיר ספר בזמן מקבל מכתב כזה, זה הנוהל", היא משכה בכתפיה, ואני הבנתי כבר אז: אנשים שולחים זה לזה מכתב מעורך דין פשוט כי הם יכולים.

מכתב-מעורך-דין, איזה קונספט מדהים; אתה עושה משהו שלא מוצא חן בעיני מישהו, והופה, צפה לרעל במעטפה היישר לתיבת הדואר. במהלך השנים יצא לי לקבל עוד כמה איומי סרק שכאלה - את זה האחרון שלח לי שכן חביב שסבר בטעות כי שטח משותף בבניין שייך לאבא שלו.
כמובן ששום איום שכזה לא הוביל מעולם להליך משפטי נגדי; למעשה, חלקם היוו מבחינתי אתנחתא קומית בצהרי היום. ובכל זאת לפעמים תהיתי: מה יהיה עם כל ההתגרויות האלה בחסות עורכי דין משועממים?
הנה לכם, אם כן, לפחות סיבה אחת לברך על החלטתה של שרת המשפטים להאריך את תקופת ההתמחות של עורכי הדין: ככל שמספרם יקטן, תהיה להם יותר עבודה אמיתית ופחות זמן לנסח התראות אינפנטיליות לילדות עם קוקיות. הללויה.

* * *

לא יודעת עד כמה איילת שקד הקדישה מחשבה לטיימינג, אבל תודו שרפורמה שתוביל להפחתת מלחמות האזרחים בבתי המשפט ומחוצה להם, זו יוזמה נחמדה לחודש הסליחות. וזה לא היתרון היחיד שלה: הארכת הסטאז' לא רק תגרום לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם נרשמים ללימודי משפטים, אלא גם תשפר פלאים את איכות ההתמחות. יש לי חברה עורכת דין, שאת ההתמחות שלה העבירה בעיקר בסניפי הדואר: במשך שעות הייתה עומדת בתורים, מוסרת ומקבלת חבילות. חבר אחר שלי בטוח עד היום שקיבלו אותו כסטאז'ר בזכות העובדה שיש לו קטנוע: ככה היה לו קל יותר להתנייד בשליחויות. ובאמת, למה לעורכי דין להשקיע במתמחים שלהם, אם בעוד שנייה הם ממשיכים הלאה, לג'וב האמיתי?
אבל שנתיים לעומת זאת, זה כבר פרק זמן מכובד שבמסגרתו אפשר ללמד אותם את תחום ההתמחות בפועל, וגם להספיק לקצור את הפירות.

לא סתם זכתה שקד לתשואות כשהודיעה על כך בוועידת המשפט השנתית של עורכי הדין; מדובר ביוזמה שכולם רק ירוויחו ממנה: רמת עורכי הדין המוסמכים תעלה, משפטנים ותיקים יקבלו למשרדיהם מתמחים שהם כוח עזר אמיתי, והמתמחים עצמם יגיעו לבחינות הלשכה ערוכים ובשלים יותר. אבל במקום לשמוח, הסטודנטים בעיקר מתבכיינים. למה לעבוד קשה אם אפשר לא?

"שנתיים התמחות זה המון", הם מייבבים, והתאחדות הסטודנטים אף שלחה לשקד מכתב זועם שלפיו, "בבואך להאריך את ההתמחות יש לבחון בצורה קפדנית ואמיתית כיצד אנו לא הופכים את אותה אוכלוסייה נרמסת לאוכלוסייה נרמסת כפליים". אוכלוסיה נרמסת, אתם מבינים? תסתמו, אתיופים; אף מילה, תושבי הפריפריות; הציבור המוחלש באמת בישראל הוא הסטודנטים למשפטים שייאלצו מעתה להתמחות - אוי אוי אוי - שנתיים! אבוי! מי פה מתנדב לבשר להם שכל ההתחלות קשות, בכל המקצועות?

בואו נראה: רואי חשבון מתמחים שנתיים; סאטז' באדריכלות נמשך שלוש שנים באופן רשמי אבל בפועל – הרבה יותר; בשביל להיות פסיכולוג קליני יש חובת תואר שני פלוס ארבע שנות התמחות; שלא לדבר על רפואה. נכון, במקצועות האלה עוברים דרך חתחתים עד שמתחילים להרוויח יפה, אבל תנו לי לגלות לכם משהו: אלה החיים. ובניגוד לסטודנטים להוראה או לעבודה סוציאלית, אתם לפחות תוכלו לפתוח בהמשך משרד עצמאי ולגזור קופונים שמנים להנאתכם.

ואם כבר כסף, יש הטוענים ש"הרפורמה תגרום לזה שרק מי שיש לו גב כלכלי יוכל ללמוד משפטים". ובכן, נסכם שבהחלט יש מקום לטפל בתנאי ההעסקה של כל המתמחים באשר הם. אבל אם כבר רפורמות בנושא, הייתי מתחילה ברופאים המתמחים. הם מצילים חיים, ומרוויחים פרוטות. 

* * *

ואי אפשר בלי לדבר על דרישות המקצוע בעולם: בארה"ב לוקח בין שבע לשמונה שנים לעסוק בעריכת דין, שכן נדרש תואר ראשון רק בשביל להתחיל ללמוד משפטים; בבריטניה ישנה הבחנה ברורה בין עורך דין (סוליסיטר) לבין ליטיגטור (בריסטר), כאשר רק האחרון רשאי לייצג ולהתדיין בבית משפט, בזכות לימודים והכשרה מיוחדים. מה אתם יודעים, מסתבר שבכל מה שקשור ללימודי משפטים, דווקא בארץ החיים די קלים. קורה. 

אז מה הפלא שהשוק מוצף, ועורכי דין רבים לא מוצאים עבודה או מתעסקים בשטויות? רק פה כל אחד יכול לקבל הסמכה כמשפטן מומחה בכלום זמן, על כן אחרי הטיול הגדול כולם מוציאים תואר במשפטים, נרשמים בלשכה – לשכת עורכי הדין, אני מתכוונת – ורק אז מתפנים להתחיל לחשוב מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים. כמובן, ההצפה הזו פגעה קשות גם ביוקרתו של המקצוע; קצת מוזר להיזכר בזה עכשיו, אבל פעם החלום של כל אם יהודיה היה שבנה יהיה רופא או עורך דין. היום, איפה הרופאים ואיפה עורכי הדין.

הדיונים על השוק הרווי העלו לסדר היום גם את סוגיית המכללות, שלטענת רבים הן האשמות העיקריות במצב. על פניו, יש בזה משהו: הגיוני להפעיל סינון מסויים בקבלה למוסד אקדמי, כשתנאי הקבלה הם דופק סדיר ותעודת זהות, נוצר מצב בעייתי.
ובכל זאת אני בעד המכללות מסיבה פשוטה: הן נותנות הזדמנות לכאלה שלמרות שלא התקבלו לאוניברסיטאות, הם בעלי פוטנציאל להיות משפטנים מעולים. מה לעשות, לעתים קרובות מדי, הקשר בין ציונים מעולים בתיכון להצלחה בשטח הינו רופף למדי, במיוחד בעריכת דין. כדי להיות משפטן מוצלח צריך יכולות ורבליות, כריזמה בערימות, ומיומנויות בינאישיות גבוהות – אף אחד מאלה אינו מקצוע בבגרות. אני מכירה בוגרי מכללה שהייתי מפקידה בידיהם את חיי, ומצד שני בוגרי אוניברסיטה שלא הייתי נותנת להם לייצג אותי בישיבת ועד הבית. אני מקווה שהרפורמה הזו לא תוביל לסגירתן של מכללות, זו תהיה טעות קשה.

* * *

בסך הכל, לא מדובר בצעד כה דרמטי: תחילת תקופת ההתמחות תהיה בשנה הרביעית ללימודים כך שסך כל תקופת ההכשרה תהיה חמש שנים, כפי שכבר היה בעבר. מה שכן מסעיר פה, זה ההתייחסות לעריכת הדין בצורה רצינית, סוף סוף: לא עוד חלטורה בדרך לקריירה האמיתית, אלא מקצוע שלומדים ברצינות, בכוונה להשקיע ולעסוק בו.

משום מה, אנשים נוטים שלא לחבב עורכי דין. איכשהו יצא שמשפטנים מתקשרים אוטומטית עם ערמומיות יתר ורמת מוסר ירודה – בדומה אולי למה שחושבים על עיתונאים, בואו נודה. אבל האמת היא שכמו בכל תחום, גם כאן יש כאלה שמביישים את המקצוע, לצד תותחים שמתייחסים לעבודתם בחרדת קודש. נדמה לי שהארכת ההתמחות תביא לעלייה במספרם של עורכי הדין מהקבוצה השניה.

>> לכל הטורים של אורית נבון