משה וגילה קצב
והיא שותקת. משה וגילה קצב | צילום: רויטרס, רויטרס1

כן, א' ממשרד התיירות, ספרי לי על החדירה שהייתה לטענתך בחדר ההוא במלון. הוא הפשיל את המכנסיים, ומה אז? ואיך התנגדת? האם צעקת בקול או רק לחשת שאת לא רוצה? ואיך הגבת כשהוא נופף מולך באיברו? אופס, זאת הייתה א' הראשונה, איתך הסליחה. איפה היינו? בחדירה, כן. אז לא אהבת את זה, את אומרת.
וגילה – האישה שכבר שנתיים וחצי משתרכת אחריו בדממה לכל מסיבות העיתונאים והוא אפילו יד אוהבת לא מניח עליה, זו שנתלשה מחייה הקודמים והנעימים כפקידת בנק לטובת התפקיד המוחצן של אשת-נשיא שמעולם לא הרגישה נוח למלא – תיאלץ לשמוע הכל שוב ושוב, את העדויות והפרטים המביכים, וכרגיל לא לומר מילה.
אומרים שהיום מפרקים משפחות על כלום. שאנשים מתגרשים בטירוף שלהם. אולי זה נכון, אבל תסתכלו על גילה ומשה ותבינו: יש זוגות שגם בולדוזר לא יפריד ביניהם, שלא לומר כתב אישום על אונס.

גילה לעולם נשארת

אני עוד זוכרת את עצמי מתבלבלת בין משה קצב למשה שחל. נדמה לי שהיום, אפילו רודף כבוד ושררה כקצב היה שמח להישאר פקיד אפרורי ולא מאוד מוכר מאשר לעמוד במרכז הבמה כעבריין מין.
אפשר להבין למה הוא מחזיק בשיניים את הנישואים האלה. הוא הרי איש משפחה למופת, זוכרים? סבא, אבא, בעל מדהים. בלי המשפחה התומכת הזאת שהוא מזכיר בכל נאום, על מי יישען בתקופה הקשה הזאת? על עורך דינו אביגדור פלדמן, שאפילו לא טרח לבוא לחגיגה שלו? עורכי דין ויועצי תקשורת באים והולכים אבל גילה לעולם נשארת, ואני שואלת - למה?

אחרי ארבעים שנות נישואים – יש את ברי המזל שעדיין אוהבים וחברים, ויש את כל השאר, שנמצאים שם מכוח ההרגל. זה לא רע וזה לא טוב, זאת פשוט עובדה. הבעיה עם הרגלים, שגם כשהם הופכים למעיקים ופוגעים, קשה מאוד להיגמל מהם. גילה לא רוצה להיגמל ממשה, או לא יכולה, או מנסה למצוא נחמה בתיאוריית ה"כולם נגדנו" שמטפח בעלה, ולהמשיך להאמין שכל המתלוננות האלה פשוט התאהבו בבוס הנאה והשרמנטי ועכשיו הן נוקמות, החצופות.
היא כאן בגלל השגרה, הוא פה בגלל התדמית, ושניהם מהווים דוגמה לזוג ותיק שמצליח לשרוד מכל הסיבות הלא נכונות.

הנשיא מאוהב?

ועוד לא דיברנו על אהבה. גם בלי קשר לרומנים שניהל או לא, אני מסתכלת על משה קצב, והדבר האחרון שאני רואה בו זה בן זוג רגיש ואכפתי. לאורך כל הפרשה האומללה הזאת, הוא לא חשב לשנייה אחת על גילה; בהתחלה סירב להתפטר מתפקידו כנשיא, ובעוד החשדות החמורים על עבירות מין מרחפים מעליו – נאלצה אשתו להיגרר אחריו לפגישות עם מנהיגי מדינות כשהיא מבוזה וחסרת אונים.
בהמשך, כשגורש מבית הנשיא ותפר את עסקת הטיעון ההיא, כבר חשבתי לרגע שהנה, הוא מתחשב קצת באישה שאיתו. נכון, זאת הייתה עסקה מעט מפוקפקת שנרקמה בחדרי חדרים, שאיכזבה את המתלוננות והרגיזה את ארגוני הנשים, אבל בשביל גילה זה היה יכול להיות הסוף. אלא שאז הוא החליט ללכת למשפט, ואת מה שגילה תיאלץ לשמוע מדוכן העדים אני אפילו לא רוצה להתחיל לדמיין.
זה יהיה קשה מנשוא גם על רקע החודשים הארוכים שהעבירה בחברת נפגעות אונס במסגרת תפקידה כאשת נשיא. את הסיפורים הקשים ששמעה אז, כשהייתה בצד של המתלוננות, היא תפגוש בקרוב שוב - הפעם כשהיא מצדדת בנאשם. האם במשך כל הזמן הזה היא ישנה עם האויב? העדויות מצמררות, אבל נמתין להכרעת השופטים.

נשאלת השאלה מה צריכה אישה לעבור כדי להבין שהזוגיות שלה הסתיימה. האם רומנים מהצד במקרה הטוב, או אונס והטרדות מיניות במקרה הפחות טוב – הם לא סיבה מספיק טובה להחליט שנגמר?
כל אחת והסטנדרטים שלה, אני מניחה. יש נשים שלא היו סולחות על סטוץ,
אחרות היו עוזבות רק אחרי הודאה ברומן ממושך, ויש כאלה שגם שורה של מתלוננות לא תצליח לעקור אותן ממסלול חתונת הזהב-ארוחות שישי-נכדים משתוללים עם סבא בחצר.

כל אחד אוכל מה שהוא מבשל, אבל גילה קצב מזמן לא מנשנשת רק גונדי. כבר 32 חודשים שהיא בולעת את הצפרדעים שמאכיל אותה בעלה. אני מקווה שאחרי המשפט, היא סוף סוף תבין שמגיע לה גורמה.