אישה מול מחשב (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
יכול להיות שהתבגרנו? | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

לפני כמה חודשים, בחופש הגדול, שמתי לב למשהו מוזר: לפחות פעמיים בשבוע הבן שלי מקטר בפייסבוק שמשעמם לו, ולעומת זאת כשהוא מבלה עם חברים ובני דודים וסבא וסבתא ועם מי לא – על זה הוא לא כותב מילה.
"תגיד", שאלתי אותו, "זה נראה לך הגיוני, ללכת בבוקר לבריכה ובערב ללונה פארק, ודווקא את השעה הזאת שבה אתה יושב חסר מעש מול הטלוויזיה – להעלות לפייסבוק? יהיה נחמד אם תעלה פוסטים גם כשאתה מכייף בבריכה, אני חושבת".

לי זה נשמע נבון מאוד, אבל הוא הביט בי בהלם טוטאלי: "קודם כל, 'מכייף' זאת מילה של שנות השמונים", הוא נזף, "וחוץ מזה, כשכיף לי אני עסוק, לפייסבוק אני נכנס רק כשמשעמם לי או כשאני צריך עידוד".

הצילו, גרושה מהגיהינום

הו, כמה שקיעות וזריחות ופריחות היו נחסכות ממני אם כולם היו נוהגים כמוהו. בעיקר פריחות. לא שיש לי בעיה עם פוסטים נוטפי אור ואהבה וטבע - התמונות שלכם מהממות, באמת, נורא יפים הצדפים האלה על החוף - אבל תמיד הדהים אותי הפער הזה בין החיים ברשת למציאות; איך בפייסבוק הכל כה פוטוגני, ובחיים האמיתיים, אתם יודעים. קורה שבוכים עם נזלת וזה.

אני עוד זוכרת את הסרטון הוויראלי שרץ ברשת לפני כמה שנים, שסיכם את חוויית המשתמש בפייסבוק: בסרטון נראה בחור שחברתו עזבה אותו והוא פוטר מהעבודה - משתף על הוול את הרגעים המלנכוליים בחייו וזוכה לאינפרונדים מקיר לקיר. אבל ברגע שהתחיל להעלות נופים מרהיבים, ארוחות טעימות ומסיבות מטורפות - אוהו, איזו פופולריות. כל הלייקים חזרו ברגע. זה היה מצחיק וגם עצוב; מה הטעם בחברים שמחבבים רק חיוכים ופאנצ'ים שנונים? ואיפה יש כאן טישיו, לעזאזל? 

אבל בזמן האחרון, אני מרגישה שמשהו משתנה. שמתי לב לזה לראשונה לפני כמה שבועות, כשחברי נ' פרסם פוסט שהביא אותי לדמעות כמעט.
בעיקרון, הדבר האחרון שהייתי חושבת על נ', זה שיש לו גרושה מהגיהינום. ולמה שאחשוב דבר כזה, אם עד לא מזמן הוא בעיקר הצטלם עם ילדיו המתוקים וזוגתו היפהפיה על רקע פיקניק מפתה או שקיעה כתמתמה? נכון שהפייסבוק הוא יקום מתעתע, נכון שכל אחד סוחב חבילה משלו, ובכל זאת, בכל פעם שעדכן שהוא בלאנץ' עם היפות שלו, חשבתי לעצמי: הנה עוד אחד עם חיים דבש.

עד שחל מהפך: החיוכים על הוול שלו פינו מקומם לדמעות, ובמקום פיקניקים, העלה צילומי אייפון שצבטו לי את הלב. מתברר שבתו הגדולה תחגוג בת מצווה בקרוב, אבל במקום די ג'יי ושופינג שמלות - אשתו לשעבר עסוקה בתכנון סצנות למכביר. "אתה לא מוזמן לאירוע", סימסה לו הגברת, "ואם אמא שלך ואחותך רוצות לבוא, תזכיר להן שנהוג להביא מתנה גדולה לאירועים כאלה".
זה תמיד מדהים אותי מחדש, אגב, כמה רוע ונקמנות אנשים מסוגלים לייצר, דווקא כשהם נדרשים לשיא הדיפלומטיה והעדינות. גם אם אתם בכסאח היסטרי ואת חושבת שהגרוש שלך הוא השטן בהתגלמותו - הבת שלך חוגגת, רבאק, למה לקלקל לה? את מי את מענישה פה אם לא אותה, ואיך זה שאת לא יכולה להתעלות קצת מעל עצמך, למענה?

בלי פאנץ' קורע

נ' הוא ממש לא היחיד; פתאום כשאני עוברת על פוסטים, אני מבינה שאיך להגיד, נפתחנו. בואו נראה: הנה העלמה המתוקה שהתגרשה ומתגעגעת לכלב שלה, שנשאר אצל האקס; בעל העסק שהתרסק טוטאלית ועכשיו הוא בשלב מרגש של צמיחה; זו שחוותה אובדן הריון, ההיא שגילתה שבעלה בוגד בה עם השכנה ושיתפה את הסיפור בקבוצת אמהות, ועוד ועוד; נדמה שאנשים כל כך רוצים להיפטר מהמשא הכבד, לחוש הקלה - שלא אכפת להם אם הסיפור שלהם יגיע גם לגולשים פחות רגישים או אכפתיים. הם זקוקים לתמיכה, ולגמרי מוכנים לשלם את מחיר החשיפה.

ואני לא מדברת כאן על אלה שמשתפים במצב בריאותי רעוע, חלילה, כדי לבקש תרומות; או על מפוטרים שחושפים את מצוקתם כדי למצוא עבודה חדשה. אני מתכוונת לאלה שרוצים לפרוק, לספר, להתקלף, פשוט כי נמאס להם להעמיד פנים. אין להם איזה אינטרס או בקשה קונקרטית; הם רק לא רואים טעם בלאסוף לייקים על צדפים בחוף, בזמן שעמוק בפנים הם מרגישים שהם טובעים.

אז איך הפכנו, משתמשי הפייסבוק, מפוסטרים מהלכים לבני אדם עם סיפור? מה קרה לנו, בעצם? התבגרנו, זה מה שקרה.
בעשור האחרון מאז נולד הפייסבוק, גדלנו וצמחנו יחד איתו. אם בהתחלה הכל היה הפי-הפי-הפי, היום אנשים כבר מבקשים לחלוק התמודדויות מורכבות, סיפורי חיים פתלתלים. זה קצת כמו במערכת יחסים: בדייטים הראשונים הכל עשוי מפלסטיק, בהמשך השכבות מתקלפות. הרשת החברתית הופכת לרשת של תמיכה רגשית, פשוט כי עלינו שלב; ככה אנחנו מעדיפים אותה עכשיו. ומה שמעודד כאן, זה שאנשים פאקינג מקשיבים. מסתבר שכשכותבים מהלב, חודרים ללב. וזה מדהים.

כמובן, עדיין יש זריחות ושקיעות. ועדיין יש פיצ'רים מגוחכים שכל קשר בינם לבין אינטימיות מקרי בהחלט, כמו למשל הסרטונים החדשים בפייסבוק; מה זה, סליחה? לדעתי זה קצת מעליב, לשלוח לסבתא "thanks for being a friend"; אני סבורה שעדיף פשוט להגיד לה: "תודה רבה על הטאבלט, חולה על השניצלים שלך".
ובכל זאת, המגמה ברורה: להתראות חתולים, שלום אנשים. ולמה לא, בעצם? ככה הרבה יותר מעניין.

>> לטור הקודם: אלמה דישי אמיצה, אבל

לכל הטורים של אורית נבון

לכל כתבות המגזין