ביום הולדתי ה- 22 חטפתי אירוע לבבי, זעזוע מוח, עילפון ודיכאון. זה קרה בגלל החבר שלי דאז שביקש להפתיע אותי, ואני אכן הופתעתי. עד מוות.
בתקופה ההיא גרתי אצל ההורים, והוא הכין לי תשורה נאה מאוד בעיניו: כשנכנסתי לחדרי המסודר טיפ-טופ, חיכו לי על המיטה זר פרחים ענק פלוס וילון חדש. אני חוזרת: מסודר טיפ-טופ. פרחים. וילון. לקח לי כמה שניות לעכל מה אני רואה, ואז התחלתי לבכות. לא מהתרגשות, מייאוש טוטאלי.
הבגדים היו מקופלים בארון, אוסף הקרמים מסודר על המדפים, הניירת מתוקתקת בתוך המגירות הסגורות והרצפה מבריקה; הסתכלתי סביבי ורציתי למות.
הוא סידר את החדר שלי. הוא פשוט סידר וניקה את החדר שלי, אהובי האידיוט! ועכשיו נהיה חייבים להיפרד!
נשכבתי במיטה על האף, עם הראש עמוק בתוך הכרית – אולי היה זה ניסיון התאבדות מאולתר – ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. הרגשתי כמו דוגמנית עירום מטומטמת שהתפשטה לגמרי, ופתאום מגלה ששכחה לעשות שעווה. הוא ראה הכל! פשוט הכל, בלי שום פילטרים!
אמנם היה לו ברור שאני בלגניסטית כרונית, אבל עד אז תמיד סידרתי קצת לכבודו. ופתאום ההפתעה המחורבנת הזאת. בשבילי זה היה אינטימי יותר מכל אקט; אם רק היה אפשר, הייתי מוכנה לשלם כדי לעשות לו ריסטרט, שישכח כל מה שראה.
"מי נכנס בלי רשות לחדר של החברה המבולגנת שלו, ועוד מסדר אחריה?", נבחתי עליו. הוא מצדו לא הבין על מה המהומה: "הייתי חייב לסדר", הוא החמיר את המצב, "מה את רוצה, שאניח פרחים על הטישואים המשומשים שלך?"
אני רוצה שתניח פרחים על הקבר שלי! בסדר? זה מה שאני רוצה! פרחים על הקבר!
וגם היום, רוב הזמן אעדיף למות מאשר שתנחתו אצלי בבית בלי שום התראה.
גם אצלי אפשר לאכול מהרצפה
מכירים את זה שמישהו דופק בדלת, ואתם פותחים מיד למרות שלא חיכיתם לאף אחד, ואז חבר כלשהו אומר לכם שהוא רק עבר בסביבה ואתם מושיבים אותו על הספה המצוחצחת ומגישים לו קפה בספל חם היישר מהמדיח, והמרצפות מדיפות ניחוח סחלבים? כי אני לא.
מבחינתי אין מצב לקבל אורחים בלי לסדר את הבית קודם. ואצלי "לסדר" זה אומר להעביר את ערימות הכביסה מהסלון לחדר השינה, להעיף מהשולחן כוסות קפה מאתמול, וגם להטיס את כל המשחקים לחדר הילדים ולסגור את הדלת חזק – שאף כלבלב צעצוע על בטריות לא ימצא את דרכו למטבח פתאום.
כמו כן, אני לא נוהגת להגיד לבעלי משפטים כמו: "אל תשאיר את המטלית מקופלת על השיש, היא בחיים לא תתייבש ככה", או "למה אני תמיד צריכה לנקות אחריך?"
אני פשוט חושבת שבית צריך להיות קצת מלוכלך, ואם יש ילדים – גם מבולגן. בית מקורצף ומבריק תמידית נראה לי חשוד מאוד ואף מטריד; תמיד כשאני נכנסת לאחד כזה, אני תוהה: אנשים גרים פה? או שזה רק הלובי, ולמעשה יש כאן דלת סתרים שמובילה לבית אמיתי שבו מותר לאכול בסלון, לשים רגליים על השולחן ולהתעטף בשמיכת טלוויזיה שאינה תואמת את הכריות?
ייתכן שבגלגול חיים אחר הייתי נחשבת לסתם עוד בחורה מבולגנת, אבל במקום שממנו אני באה – מדובר בפגם רציני ביותר בייצור. כי דתיה נורמלית אמורה להיות, איך אומרים, בלבוסטה. כן, גם היום. תהיי עורכת דין בעלת משרד משגשג, כירורגית מצטיינת או סגנית שר עם מזכירה ועוזר צמוד; כל עוד את בת מגזר אותנטית, המחמאה האולטימטיבית מבחינתך היא עדיין שאצלך "אפשר לאכול מהרצפה".
אגב, גם אצלי אפשר לאכול מהרצפה: בייגלה עם שומשום, בייגלה בלי שומשום, קרמבו הפוך ופירורי בגט. מה לעשות. כאן גרים בכיף.
איך מנקים עם פרנץ'?
מה לדעתכם עושות בוגרות אולפנה בימים אלה? חוץ מלטנף בפייסבוק על שר החינוך הנכנס, זאת אומרת? אגיד לכם מה: הן מצחצחות וממרקות ומארגנות את הבית לכבוד פסח, נושמות אדי אקונומיקה ומאווררות ספרי פרוזה במרפסת - מה שמצמצם למינימום את המכנה המשותף שלי עם חברותיי הדתיות בתקופה זו של השנה.
"אז זהו", אני מזכירה לה, "שאני לא יודעת איך זה".
הבעיה העיקרית שלי עם סדר, היא שמיד כאשר אני מתחילה לארגן את הבית, דעתי מוסחת בהתאם לפעולה שאותה אני מבקשת לבצע. דוגמאות: כאשר אני מסדרת את הספרים, אני מתיישבת לקרוא; כשאני מארגנת את הספלים במדיח – אני מכינה לעצמי קפה; מקפלת בגדים – מודדת אותם; מנקה את הפלזמה – מדליקה אותה; מעבירה את המשקולות מהסלון לחדר העבודה – מתחילה להרים משקולות.
ושלא תבינו לא נכון; אני עצמי מבהיקה כמו חתולה מפונקת. למעשה, אני חשה חובה אזרחית לנסות על עצמי כל פילינג חדש שיוצא לשוק, ובכל רגע נתון תוכלו למצוא בביתי ערימות של קרמים וסבונים שיכולות למלא חצי סניף פארם לפחות.
אקונומיקה בניחוח לימון ומסיר אבנית לאמבטיה, לעומת זאת, לא עושים לי את זה בכלל. על כן אני טורחת על ספונג'ה לכבוד שבת בלבד, ומסדרת רק לפני שבאים אורחים. ואת חדרי השירותים אני מקפידה לחטא פעמיים בשבוע לפחות; מחלות – זה הקו האדום שלי.
גם מעבירה מגבון על הפסנתר
ודאי תתהו: "על עוזרת בית שמעת?" ובכן, מצלצל לי מוכר, תנו לי רגע להיזכר. אה, כן; אתם מתכוונים לאישה הזאת שמסתובבת לבדה בבית זר, מחפפת מאחורי הפח בשירותים אך ממלאת באדיקות אחר משימות בלתי נחוצות בעליל כקיפול תחתונים, ובסופו של דבר נעלמת עם שני בשמים ומארז פררו רושה. ובכן, לא בא לי.
לעתים רחוקות אני מזעיקה מישהי לעזרה, אבל היא לא באמת משנה את המצב; פשוט לא מפריע לי שיש צעצועים בסלון ומגירה פתוחה בחדר השינה.
אני לא גאה בזה שאני מבולגנת, אבל גם לא מרגישה צורך להתנצל. זאת לא אשמתי; בילדותי, אמי הטובה והחרוצה ניקתה וסידרה אחריי, על כן אין בי את הצורך המובנה לשים את הצלחת בכיור לאחר הארוחה, למשל. זאת אומרת, בסופו של דבר אני עושה את זה, אבל רק אחרי כמה שעות, או כשבעלי מזכיר לי. לעתים הוא פשוט עושה את זה בעצמו, ואז אני מפצירה בו שלא יכעס עליי, כי באמת שזה מורכב, הילדות וזה.
ולא שחלילה יש לי טענות לאמי המהממת, להפך, היום אני עושה אותו דבר עם ילדיי; אם כבר אני מסדרת מרצוני החופשי בבית הזה – מדובר בצעצועים, מחברות, חיתולים או בגדים קטנים.
כי אני חושבת שילדים צריכים ליהנות מהחיים, ובטח שלא להיות עבדים לבית. אוקיי, אני חושבת שגם מבוגרים צריכים ליהנות מהחיים ולא להיות עבדים לבית.
ולכן בפסח אני מנקה את הרצפה באופן יסודי, ומפנה את המקרר ואת ארונות המטבח; לצרכי ביעור חמץ זה מספיק בהחלט. וכשאני משועממת או סתם בקריזה, כמו נגיד עכשיו, אני גם מעבירה מגבון על הפסנתר. ועל השולחן בסלון, ובפינת האוכל. ומקפלת את כל הבגדים שנערמו על הספה. וואו. איך מסודר כאן פתאום. אנשים גרים פה?