הבוקר קרה לי משהו קצת לא נעים: שנייה לפני שיצאתי מהבית, קלטתי בראי שדגל ישראל עושה לי תחת. זאת לא הפעם הראשונה שאני לובשת דגל – האמת היא שזה הבגד האהוב עליי - אבל היום, לא יודעת, משהו לא הסתדר.
עכשיו, דמיינו את הסיטואציה: אני כבר עם הלפיד ביד, הסכין והזיקוקים מוכנים בתיק, החבר'ה מחכים לי למטה עם הצמיגים הבוערים, אבל לכי תתחילי את היום עם דגל שיושב עלייך כמו שמלת קרינולינה.
מה עשיתי? ובכן, חיש קל זרקתי על עצמי רעלה, וככה יצאתי לי למסע נקמה עם אאוטפיט לא מאוד מחמיא אמנם, אבל מצד שני מי יזהה אותי?
אתם מבינים, יש כאלה שיוצאים למסע שורשים, אחרים למסע כומתה, יש שעובדים על מסעות פרסום; אני וחבריי הימנים, כך לפי השמאל, עסוקים במסעות נקמה ובחטיפת ילדים פלשתינים ושתיית דמם עם קשית.
"אספסוף מתלהם", מגדירים את הימין עיתונאים שלא נזכיר פה את שמם סתם כי לא מגיע להם – ואני נעלבתי: אספסוף? אני? ליידי, התכוונתם. ל י י ד י .
אז אני מתלהמת, בסדר
כשהייתי קטנה, בת 27 בערך, חשבתי שאספסוף זה שם חיבה ל"אסף". יצאתי פעם עם מישהו בשם אדם שהחברים קראו לו "אדמדום", אז אתם יודעים. יש היגיון. בכל אופן, כשגדלתי קצת הבנתי שבאמת, יש אנשים שראשם מבולגן ולבם גס עד כדי כך שהם מצדיקים טרור נגד חפים מפשע, אבל רגע, לפני שנדבר על השמאל בישראל - בואו נסכם ששבוע מטורף עבר על כוחותינו.
זה התחיל בבשורה הקשה על מציאת גופות הנערים, המשיך בקלטת המצמררת עם קולו של גל-עד שער ובמחדל הנורא של המשטרה שאין עליו מחילה ושרק אלוהים יודע איך המפכ"ל דנינו עדיין לא עף הביתה. כמו כן, התברר שאבו מאזן מתגמל את משפחות האסירים כספית לפי חומרת הפשע, שהחמאס מאיים בחטיפות נוספות, ושירי הרקטות בדרום נמשך.
ועם כל זה, מה מעסיק את השמאל בישראל בימים אלה? נכון מאוד: האספסוף. האספסוף היהודי, אם לדייק. איזו טפשות; הרי להגדיר כך את הימין זה כמו להגיד ששמאלנים הם בוגדים; אמירה פופוליסטית שהיא עצמה מסוכנת ומסיתה.
וזה לא שבאמת נעלבתי, כן? אחרי הכל, אני אינני אספסוף; אפילו מהופעות איחוד של כוורת אני נמנעת פן אתחכך בהמון, חלילה. אני גם לא מתרגשת מהניסיון לגמד את אנשי הימין; אם השמאלני הממוצע רוצה לראות בי פרחה גסת רוח כדי לחוש מתוחכם וצודק, יאללה בכיף.
ובכל זאת יש לי בעיה עם העובדה שהמילה הזו מככבת עכשיו בכותרות, כי שוב השמאל מתמקד בטפל במקום בעיקר. האספסוף היהודי הוא הבעיה שלנו עכשיו? באמת? אולי הטרור הערבי הוא הבעיה?
אם השמאל היה מזדעזע מחטיפת הנערים כפי שהוא מתחלחל מאלה שזועמים עליה; אם היה מוחה על מהומות הערבים בשועפאט כפי שהוא יוצא נגד המפגינים היהודים בירושלים - עוד היה אפשר איכשהו להתייחס אליו ברצינות. אבל שוב החד צדדיות הזאת. שוב הערבים מסכנים והיהודים אשמים.
"כי הטרור הוא רק תגובה לכיבוש", מסבירים השמאלנים, ופה בדיוק הכשל: קחו את הטיעון הזה, קלפו ממנו את הפוליטיקה ואת המילים הגבוהות, ותקבלו תפיסת עולם שבשיטתיות מאשימה את הקורבן ומצדדת בפושע.
כי אם טרוריסט שטובח בנשים ובילדים בסך הכל מחזיר לאלה שחיים על אדמתו, נניח - אז גם גבר מכה בסך הכל מגיב לאישה שהתנהגה לא יפה, ורוצח בסך הכל מחזיר למישהו שדיבר אליו מלוכלך; אז מי פה מעודד לאלימות - הימין או השמאל? מי פה משלהב ומסית ונותן לגיטימציה לרצח חפים מפשע?
וכן, גם אני ראיתי את דף הפייסבוק "העם דורש נקמה" אבל סליחה, אני לא מתרגשת. אז כמה פוסטמות עם בניית ציפורניים ושיזוף בהתזה הצטלמו עם שלטים, סו פאקינג ווט? זה לא "הנוער שלנו", זה לא "אווירה ציבורית מסיתה", בסך הכל שטות וירטואלית שבעוד שבועיים לא יישאר ממנה זכר. הלוואי שאנשי החמאס היו מסתפקים בלהקים עמודי פייסבוק מפגרים, הייתי חותמת על זה עכשיו.
הקיצוניים צועקים הכי חזק
וישנו מוחמד אבו חיידר, הנער הערבי שגופתו נמצאה חרוכה. נכון לכתיבת שורות אלה, היחידים שיודעים מה הן נסיבות מותו הם כתבי "הארץ"; מבחינתם כל הרמזים מובילים לכך שהנער נרצח על ידי יהודים. למשטרה, לעומת זאת, עדיין אין מושג; ייתכן שהיה זה מעשה נקמה, ייתכן שמדובר ברצח הומוסקסואל על רקע כבוד המשפחה – כרגע שתי האפשרויות נראות סבירות באותה מידה. אגב, כמה נוראית היא העובדה ש"רצח על רקע כבוד המשפחה" הפך לאירוע שכיח כל כך, כזה שאיש לא מתעכב עליו; כן, הם רוצחים גם בני משפחה.
אני לא שמחה על הרצח הזה, אגב, למקרה שמישהו תהה. גם אם בצד השני יש חיות, בכל זאת חשוב לי לשמור על צלם אנוש; אני לא בעד רצח חפים מפשע, ערבים כיהודים. ואני מאמינה שרוב אנשי הימין חושבים כמוני, הבעיה היא שהשיח הציבורי כעת כל כך מנותק מהמציאות.
איכשהו נוצרה תחושה שמימין מבקשים "לרסס את כל הערבים" ומשמאל מאשימים את המתנחלים ואת נתניהו בחטיפת הנערים - אבל תשמעו, זה לא ככה. גם כאן וגם כאן מדובר באנשי שוליים. למה דווקא הם נותנים את הטון? כי הם כותבים בעיתון מוביל, כי הם מפעילים דפי פייסבוק פופולאריים, וכי ככה זה: הקיצוניים תמיד צועקים הכי חזק.
הרוב הדומם – וכאן אני מדברת על אנשי ימין - לא רוצה לקחת את החוק לידיים אבל כן בעד מכה כואבת לחמאס; לא מעודד חטיפות של ילדים פלשתינים - נו, באמת - אבל כן רוצה לראות החמרה בתנאי הענישה של האסירים הביטחוניים. אנחנו לא ארגון טרור אלא מדינה שצריכה להגן על עצמה, באופן מסודר באמצעות צה"ל. אי אפשר לעשות את זה עם פרחים בקנה.
"ורק על שלום אף אחד לא מדבר", קונן מישהו, נחשו באיזה עיתון. אבל מה שלום, עם מי שלום?
כה מבאס שבשביל שלום דרושה הסכמה של שני הצדדים, ובשביל מלחמה מספיק רצון של צד אחד. חבל שזה לא יכול להיות להפך.