טל מוסרי
די, זה כבר לא מצחיק. מוסרי | צילום: ברק פכטר

לא סובלת ליצנים. אני לא מדברת על ליצני יום הולדת או ליצנים בפורים, גם לא על סטנדאפיסטים או על כותבים שנונים; אני מתכוונת למצחיקולים האלה שאוהבים לזרוק פאנצ'ים אכזריים על חשבונם של אחרים, לקול תשואות הקהל.
פשוט לא מבינה איך אפשר לגרום לבן אדם לבכות בשביל לצחוק על זה אחר כך בפול ווליום עם החבר'ה; בעיניי מדובר בקונספט שמסתדר עם חצ'קונים ואופניים חשמליים, לא עם ג'וב במשרד פרסום וכיסא תינוק באוטו.

"וואו תשמעי, זה לא שאת מאמא תרזה, כנסי לפרופורציות מאמי", ענתה לי חברת פייסבוק כששאלתי למה היא לא מפסיקה להטריל את עמוד הפייסבוק של טל מוסרי. אבל אני מעולם לא הפכתי בן אדם לבדיחה במטרה להצחיק מישהו, את מבינה מאמי, לאנשים בוגרים יש דרכים אחרות להתחבב.

* * *

תשמעו בדיחה: טל מוסרי בוגד. עוד בדיחה: טל מוסרי בוגד. רגע, יש לי עוד אחת: טל מוסרי בוגד, ואל תגידו לי שזה לא מצחיק כי בעמוד של מוסרי הפאנץ' הזה קורע אתכם כבר שמונה חודשים, מה זה קורע – אתם כבר לא נושמים מרוב לייקים ושיירים וחחחחחחחח.
איך הזמן רץ כשנהנים: במאי האחרון הודיע מוסרי שהוא עוזב את ערוץ הילדים לטובת ערוץ ניקלודיאון, ומאז ההלצה השחוקה הזו מככבת בלי סוף. אותי לימדו שלא חוזרים על בדיחה פעמיים, אבל בעמוד של מוסרי מתנפצים מיתוסים ומתרסקות קלישאות: מסתבר שאפשר לספר את אותה בדיחה מיליון פעם ואפילו לקבל עליה אלפיים לייקים שוב ושוב ושוב ושוב.

נדמה שאין פוסט שמוסרי יכול להעלות היום בלי לחטוף מאות ואלפי גרסאות של אותו פאנץ' טחון. הוא מעלה תמונה שלו מחזיק כלבלב מ"תנו לחיות לחיות"? - "כלבים לפחות נאמנים לבני אדם, לא כמוך, יא בוגד".
מצטלם בכותל לצד כיתוב "רק תפילה אשא הו אלי אלי"? - "תראה איך אתה הולך עם כובע ומשקפיים בשביל שלא יזהו את הפרצוף שלך יא בוגד יא בדיחה", "אלוקים שלי רציתי שתדע שאני בוגד וזרקתי את כל הילדים לפח בשביל בצע כסף".
מדליק נר חנוכה? - "ניסים, אה? אנחנו כל יום מחכים לנס שיעלים את הבגידה שלך".

שלא לדבר על כל מיני "בוגד נאלח" ו"חלאה בוגדנית"; אנשים פשוט איבדו את זה לגמרי - גם המקללים וגם המלייקקים. הומור זה עניין של טעם, אבל קללות הן לא הומור.

מוסרי בדרך כלל מתעלם, לפעמים מנסה להפעיל קצת הומור עצמי, אף פעם לא מגיב או חוסם. יש בעמוד שלו כמה פיגורות פייסבוק ידועות שמגיבות קבוע, וכבר הפכו את העניין לסוג של תחרות לייקים - כל אחד מנסה לגרוף כמה שיותר, והתגובות המוצלחות אף זוכות בפרס: חשיפה בעמודי פייסבוק פופולאריים כמו זה של חנוך דאום או "הצינור", למשל. כשמישהו, נגיד אני, כותב באיזה שרשור שדי כבר כי זה מוגזם ומעליב, עונה המקהלה העליזה ש"הוא לא נעלב, זה מצחיק אותו"; אינטליגנציה רגשית היא משאב כה נדיר לפעמים. אוקיי, זה לא מעליב, אין ספק שגם אתם הייתם רוצים לפתוח כל יום את הפייסבוק ולקרוא שם שאתם בוגדים.

"אם זה היה מעליב אותו הוא כבר היה אומר", כתב מישהו, אז זהו, שמוסרי אמר. "בהתחלה לא הבנתי שזה בדיחה אז לקחתי מאבטח", הוא סיפר בראיון לאולפן שישי מלפני שבועיים. "אחר כך הבנתי שזה בצחוק אבל זה לא נגמר, די, תרדו מזה, למה בוגד, מה בוגד?"

* * *

כמובן, מוסרי הוא לא הראשון שנופל ברשת, בעולמנו הווירטואלי יש כל יום קורבן חדש. אבל זה בדיוק העניין: שמוסרי הוא קורבן ישן, מאוד ישן; במונחים של פייסבוק, שמונה חודשים זה גלגול חיים שלם.
איך לקרוא למה שהוא עובר בחודשים האחרונים - שיימינג? לינץ'? סערת רשת? אבל לינצ'ים או סערות הן דבר חולף, ובשיימינג יש שמץ של חשיפה, איזה מידע שמישהו ראה לנכון להוציא החוצה. כאן אין שום דבר מאלה, רק עליהום מתמשך שאין לו סוף. לתופעת טל מוסרי אין אח ורע: עוד לא קרה שכוכב זכה לכינוי קשה כל כך למשך תקופה ארוכה כל כך בגיבוי של קהל רב כל כך.

מנין האובססיה? מה גורם לאנשים לדהור אל עבר אותו פאנץ' שוב ושוב? מי שחושב שהסיבה היא המעבר שלו לערוץ המתחרה, מוזמן להיזכר בכל הכוכבים שבמשך שנים היו מזוהים עם ערוץ מסוים, עד שיום אחד החליפו בוס בלי למצמץ; רק עכשיו עברה אילה חסון לערוץ 10 אחרי 23 שנים ברשות השידור. לפניה עשו זאת יעקב אילון ומיקי חיימוביץ' שדילגו ממהדורת חדשות אחת לאחרת; אורנה בנאי שהחליפה את "ארץ נהדרת" עם "מצב האומה"; ליאור שליין שעבר מ"רשת" לערוץ 10, ועוד ועוד; טאלנטים עוברים מפלטפורמה אחת לאחרת כל הזמן, לויאליות היא ממש לא שם המשחק.
גם העובדה שמוסרי הוא כוכב ילדים בן 40 לא קשורה לכאן; יובל המבולבל ורינת, למשל, מבוגרים יותר ממנו.

אז מה קרה פה? למה דווקא אותו משפדים? התשובה פשוטה: מוסרי הוא סוג של מראה לכל אותם אנשים שעובדים כבר שנים באותו תפקיד, באותו משרד, באותו תחום; לאלה שהיו מתים להתפתח, לצמוח, להמשיך הלאה, אבל ממשיכים להיתקע באותה משבצת. כל התקועים האלה מסתכלים עליו עכשיו ורואים, פשוט מאוד, את עצמם.

מוסרי הוא כוכב הילדים שהחליט לעזוב ועדיין להישאר, שחישב מסלול מחדש אבל בעצם לא. "קיבלתי אומץ", הוא אמר על המעבר שלו לערוץ ניקלודיאון, אבל האמת היא שלא היה כאן אומץ, לא באמת. מוסרי בסך הכל החליף כלוב זהב אחד באחר.
אז כן, יכול להיות שהיום, הרבה מהמגיבים מריצים עליו את הפאנץ' השחוק סתם בשביל לקבל לייקים ותשומת לב וגם כי כולם עושים את זה אז למה לא – חוק העדר שולט יופי גם בעולם הווירטואלי.

אבל אם תחפשו לעומק את השורשים, את המקום שבו התחיל הטרנד הפייסבוקי המאוס הזה, תגיעו למסקנה אחת: טל מוסרי - כוכב שאיש לא מטיל ספק בכישרון ובכריזמה שלו – הפך לפוסטר של כל הפקידים הבורגנים המתוסכלים באשר הם, של כל אלה שהמשכנתה והילדים והחיים - מפריעים להם להתקדם. ועל זה הם לא יסלחו לו, הפקידים האלה, לא בקרוב.

* * *  

אבל מה שהכי מדהים בכל הסיפור הזה, זה איך אחרי נובמבר 1995 אנשים מעיזים להשתמש במילה הזאת, "בוגד", לצרכי בידור. "אהלן אחי, גם אני צחקתי עליך בפייסבוק שאתה בוגד וזה אבל הכל בצחוק", אמר למוסרי נער משועשע באותה כתבה של אולפן שישי. "אה, וואלה, למה?", שאל אותו מוסרי בספק חוסר חשק, ספק חוסר אונים.
מה כבר אפשר להגיד לאנשים שלא מתחילים אפילו להבין שעברו את הגבול מזמן?

>> לטור הקודם של אורית נבון

>> לכל הטורים של אורית נבון