אין תמונה
איור: דניאל גולדשטיין


ברבע לשבע בבוקר זינקתי מהמיטה בפאניקה. לעזאזל! שכחתי להעביר למייבש! מילא הסריג הבהיר שתכננתי ללבוש, אבל מה עם החולצה הלבנה של גיא? כל הילדים יהיו חגיגיים ויפים לכבוד ראש חודש ורק הוא יהיה יוצא דופן, בגלל אמא שלו הגרועה?
ניגשתי למכונת הכביסה בזעף. אולי אנסה לייבש את החולצה עם פן? על חזיות זה עובד.

אבל פתאום הבחנתי שהמכונה ריקה, והמייבש גדוש וריחני. הדופק שלי התחיל לחזור לקצב הנכון. איפה הוא, המבוגר האחראי בבית הזה, המאמי-מתוק-חתיך-נשמה שלי? בא לי להתנפל עליו בנשיקות לחות.
רעננה ופרחונית, דילגתי לי לחדר השינה. אחרי כמעט עשר שנות נישואים - כשהוא מעביר למייבש זה הפורפליי המושלם.

זריחות ושקיעות? רואה בטלוויזיה

"אוי, כל כך אין לי כוח לארוז", רוטנת חברתי ג'. "נמאס לי מטיסות. אמרתי לו – נו מור פראג! אז מה הוא עושה? מזמין לנו לברצלונה". באמת אוי. שופינג בספרד הפעם, לא קל.

ג' מתהדרת באקססורי מרשים במיוחד: בעל רומנטי עם טעם טוב בתכשיטים ובגדים, שכותב סמסים בחרוזים ומארגן לה הפתעה דרמטית מדי שנה. הקונספט הקבוע בימי ההולדת שלה זה טיסה לפראג – המקום האהוב עליה בתבל – פלוס תשורה מדהימה כלשהי שמוענקת לה לאחר הנחיתה. תיק וינטאג' עוצר נשימה, שרשרת דקיקה ואלגנטית או פאזל מרהיב בדמותה; פשוט יש לו את זה, אין מה לומר.
גם ג' מפנקת אותו בשלל דרכים מקוריות; מארגנת מסיבות הפתעה אוונגרדיות, יוזמת בילויים ומשרבטת פתקים רגשניים.

"כשאנחנו מבלים בחוץ אנחנו הכי טובים", היא מגלה. "בבית אנחנו יכולים להתכסח שעות על כלום בפול ווליום, אבל לבד, בלי הילדים והלחץ של היום-יום, אנחנו צמד אוהבים".

זה מעניין, כי אלעד ואני דווקא הכי טובים בבית. גם ככה מעולם לא היינו זוג שמתקוטט בסערה ומתפייס בדרמטיות, אבל היום יותר מתמיד, אנחנו נטולי דאגה או התרגשות.
לעתים רחוקות הוא קונה לי פרחים. לעתים סלסילת סבונים שאני אוהבת. אבל בדרך כלל הוא קם לילדה בלילה, שם מדיח ולא שוכח לקנות קישואים בדרך הביתה.

אני מודה, נעים לי ונוח. עם השנים, הנישואים הפכו להרגל שעושה לי טוב. כמו חצי אשכולית בבוקר או וודקה איכותית בשישי בערב; יציבות נינוחה, מנומנמת אפילו.
ריגושים? כשהוא מביא לי סושי בהפתעה אני לא כועסת. זריחות ושקיעות? רואה בנשיונל ג'יאוגרפיק, לפעמים עם פילים ליד. לגבי בילויים – אם הכוונה היא לצאת לאן שהוא לאכול סטייקים בלי הילדים, אז לפני שבועיים היינו בבר מצווה.
גם יש לנו מנוי בקאמרי, אבל בגדול המנטרה שלנו היא: לא יוצאים מהבית אם לא מוכרחים. בערב תנו לנו טלוויזיה ושמיכת פליז - אנחנו כבר נסתדר.

שיקפצו לי היועצים הזוגיים

"דברי גם על המתנות המעאפנות שלכם", מזכירה לי ג'. ובכן, בימי הולדת אנו רוכשים זה לזה חולצה, אם.פי.3, אפטרשייב. דברים כאלה שלא דורשים מחשבה או טרחה מיוחדת. דברים שצריך. בבית שלנו הפרקטיקה ניצחה את הרומנטיקה, ובגדול.

"אתם משעממים רצח", קובעת ג'. אבל מאחר שזוגיות מבחינתי היא לא שואו להמונים, אני מקבלת את הביקורת כמחמאה. הנישואים שלי משעממים כמו תעודה של תלמיד חרוץ, כמו הריון שמתקדם לפי הספר; הם פשוט בסדר גמור, תודה.

כמובן שלפי המומחים, יש לי בעיה רצינית. קפצו לרופא השיניים שלכם, שלפו מגזין נשים אקראי, התחילו לדפדף ומיד תבינו ש"נישואים זה משהו שצריך לעבוד עליו". תהיו עם היד על הדופק, ממליצים יועצים זוגיים, השאננות הורגת. על כן את תקבעי לכם דייט שבועי, אתה תביא לה ורדים בלי סיבה; העיקר – תהיו דרוכים כל הזמן, אל תירדמו בשמירה, תישארו מאוהבים, תזייפו חשמל באוויר פן הקשר יהפוך לקצר.

"זה כל כך, אבל כל כך נכון", מהנהנת ג' תוך שהיא טוחנת פרלינים בזה אחר זה. בונבוניירה. בעלה קנה לה, ככה סתם. לעבוד על הנישואים זה משמין?

במיטה
יקירי, כל כך כיף ששמת מדיח | צילום: istockphoto
מה עדיף – ספינת אהבה או סירת מנוע?

זה קצת מעורר קנאה, לראות זוג כזה ששם דגש על יציאות שוברות שגרה. בהנחה שאין נישואים מושלמים ומתוך הבנה שלכל מערכת יחסים יש את היתרונות והחסרונות שלה, אני תוהה לפעמים למי יש סיכוי טוב יותר להחזיק ידיים בגיל שמונים - לזוג כמונו, שספינת האהבה שלו משייטת לה בבטחה וכבר לא מרגישה את הגלים; או לצמד כמו ג' ובעלה, שמרימים עוגן בסירת מנוע תוססת אך קופצנית מדי לעתים.

כך או כך, אני לא מוכנה לאמץ כאג'נדה את ההמלצה "לעבוד על הקשר". כלומר, תמיד אשמח לאיזה זר פרחים חמוד, אבל אני לא מעוניינת להפוך את הנישואים שלי למלחמת הישרדות. לא רוצה להזיע מרוב מאמץ, מעדיפה פשוט להרגיש בבית.

אם צריך לבחור, אז שימשיך לקום לילדה בלילה ומצדי שליום ההולדת יקנה לי עציץ. לצאת מהשגרה זה חשוב, אבל השגרה עצמה – חשובה לי יותר.

 >> לטור הקודם: כמה ילדים בנאדם צריך?

לכל הטורים של אורית נבון