פוטש! אתם עושים לי פוטש! ומה חשבתם, שלא אעלה על זה? שלא אגלה שאתם משתעשעים איתי, ומאחורי הגב קוראים גם אחרים? "היה עומס בעבודה" עאלק, אתם נפגשתם עם אבו מאזן! בלי רשות! שלא לדבר על חוק אפס מע"מ שאני ממש לא מוכנה לאשר כי הוא יעלה למדינה הון. הון! ולכן אני מכריזה בזאת על בחירות, שיעלו למדינה מיליארדים.
איזו מהממת אני, יא אללה, כזאת שקולה והגיונית וחושבת על האינטרס הלאומי בלבד. תבחרו בי שוב, בסדר? ד"ש.
הצילו, ביבי לא יודע לבשל
וואו, הכל כל כך סוער מסביב. הווידוי של ליידי גאגא, התינוק החדש של אייל גולן, גם יעל בר זוהר למדה להכין שניצל סוף סוף; הצילו, ממש התלבטתי על מה לכתוב השבוע. עד שביבי הטיל את הפצצה שלו ואמרתי – אוקיי, הבן אדם רוצה לעשות כותרות, נזרום.
זה אולי נשמע מופרך, אבל תחשבו רגע: איזו סיבה יכולה להיות לראש ממשלה ליזום בחירות במצב כזה, אם לא בשביל כותרות ותשומת לב? וכשאני אומרת "מצב כזה" אני מתכוונת, למשל, לזה שאם עד לא מזמן הזהירו אותנו שעלייה להר הבית היא אקט מתסיס, השבוע התברר שגם לעמוד בתור אצל רמי לוי זה לא בדיוק שלום וביטחון.
עד מתי יהודים יידרסו ויידקרו ברחובות, בבתי כנסת, בסופר? ובכן, מסתמן שעד מרץ לפחות. וחמאס משגר בחודש האחרון רקטות מהרצועה במסגרת ניסויים במערך הלחימה; והפרלמנט הצרפתי אישר הצעה להכיר במדינה פלסטינית; ופוטין הכריז שימשיך את שיתוף הפעולה הגרעיני עם איראן; ומחבלי דאעש מאיימים, כרגיל, שיגיעו לירושלים.
אבל בחירות, רבותיי, בחירות! זה הפתרון של ראש הממשלה לכל זה; בואו נקפיא הכל, נכביד על המשק ועל הכלכלה ונזעזע את המדינה, שעוד לא התאוששה מצוק איתן.
אז כן, המהלך הזה כה מטומטם, שאני בפירוש לא פוסלת את האפשרות שביבי הכריז עליו כדי להתניע את הקריירה המדשדשת שלו. סלבס שרוצים להתקמבק עושים ריאליטי; מנהיגים שמרגישים תקועים יוזמים בחירות.
חבל ביבי, חבל. היית אומר לי שאתה רוצה להחזיר אליך את הפוקוס, הייתי מארגנת לך ריאליטי. שמעתי שגם אתה לא יודע לבשל.
הלו? המנכ"ל?
והאגו. אגו טהור, מזוקק, כמו שיש רק לגברים, תסלחו לי. יש לי איזה ניסיון עם גברים יהירים בעמדות כוח: לפני לא-נעים-לי-להגיד-כמה-שנים, בעברי הרחוק מאוד, הייתי מזכירת מנכ"ל בחברה פיננסית מובילה. כמובן שהחזקתי שם מעמד שתי דקות בערך, אבל מה שאני למדתי בשתי הדקות האלה, אוהו. להכין קפה בוץ, בעיקר. וגם שגברים כל יכולים הם כאלה ילדים קטנים לפעמים.
מהר מאוד הבנתי: אני אמנם המזכירה, אבל כשהביג בוס ברוגז עם הסמנכ"ל, אני מנהלת פה את העניינים. למשל:
- "הלו, הסמנכ"ל? הביג בוס אמר שהוא מתנצל שלא נתן לך קרדיט בראיון בדה מרקר, ושהוא יזכור לעשות את זה בפעם הבאה. כן. כן. אוקיי".
- "הלו, ביג בוס? הסמנכ"ל אמר שהוא סולח ושהוא ישמח אם תזכיר אותו בראיון הבא. כן. כן. אוקיי. אז אני קובעת לכם פגישת פיוס היום בארבע וזה אומר שהפגישה שלנו תידחה למחר, כלומר שאני זזה הביתה, ביי".
בשבועות האחרונים, כשעקבתי אחרי קרבות האגו המטורפים בין נתניהו ללפיד, שאלתי את עצמי למה אין שם אישה שתשכין ביניהם שלום, לעזאזל? למשל:
- "הלו, שר האוצר? ראש הממשלה אמר שהוא רוצה לנסח איתך מחדש את חוק הלאום, משהו שיהיה מוסכם עליך וגם על הבוס שלך עופר שלח. כמו כן, הוא מתחייב להפסיק לנהל מו"מ עם החרדים בזמן שאתה מעלה טורים לפייסבוק. כן. כן. אוקיי".
- "הלו, ראש הממשלה? שר האוצר מוסר שהוא מוכן לוותר על חוק המע"מ ומציע להוזיל את הדיור בדרך אחרת, למשל לסבסד לזוגות צעירים עשרה אחוז מערך הנכס. כמו כן, הוא יפסיק לצחקק עם לבני במסדרונות בכל פעם שאתה עובר, וגם לא יבקר אותך בתקשורת אלא רק בארבע עיניים. כן. כן. אוקיי. זזה הביתה, ביי".
ביי ביי ביבי ולפיד
מעניין אותי מה קורה עכשיו מאחורי הקלעים; נגיד, כשביבי ולפיד נתקלים זה בזה במזנון הכנסת – הם אומרים שלום או מתעלמים? וכשציפי ולפיד נפגשים עכשיו במסדרונות – האם גם אז הם נקרעים מצחוק? או שדווקא יש להם שמץ של מודעות עצמית למצבם ולמצבנו, ורק מול מצלמות ערוץ הכנסת הם משחקים אותה ציפי שביט?
בדרך כלל אני לא מאמינה בהכללות פמיניסטיות: לא כל הגברים אותו דבר, לא כל הנשים אותו דבר ובכלל, איזה מן דבר זה, לשפוט בני אדם לפי אברי רביה? גזעני בעיניי. אבל בימים כאלה אני אומרת: חבל שאין בנמצא מועמדת ראויה לראשות הממשלה. לא בשם הפמיניזם ולא בשביל אפליה מתקנת, אלא כי אני באמת מאמינה שנשים היו נחלצות מהסיטואציה הזאת. אישה לא הייתה שוברת את הכלים בגלל אגו. לא ככה.
ובאשר אליי: בבחירות האחרונות נתתי את קולי ליאיר לפיד, לפני כן לביבי. הפעם לא אצביע לא לזה ולא לזה; מבחינתי, שניהם צריכים לקבל שיעור בצניעות. הגאווה שלהם עולה לנו יותר מדי. הרבה יותר מדי.