תשמעו בדיחה: שני אחים, לא חשוב מאיזו עדה, מגיעים יום אחד לכיתה א' ולגן במוסד החינוכי שבו הם לומדים, ומגלים שהכיתות ריקות. בודדים ונבוכים הם עומדים שם, לא מבינים מה קרה; איך זה שאף ילד לא הגיע היום? האם הכיתה יצאה לטיול? אולי זה יום חופש, ורק הם לא ידעו?
בבית אמא מרימה טלפונים, ומהר מאוד מתבררת המציאות העגומה: הורי התלמידים האחרים החליטו להשבית את הלימודים עד שהאחים יעופו מבית הספר, שכן מוצאם מפריע ל"צביון האשכנזי של המוסד החינוכי".
אופס, סליחה, אמרתי שלא חשוב מאיזו עדה? אז כן חשוב, הכי חשוב. ואמרתי בדיחה? התכוונתי לטרגדיה, מלנכוליה, קטסטרופה שאין כדוגמתה. והעולם שותק.
קצת אהבת אדם בבקשה
השבוע קרה משהו עצוב נורא: משפחה חרדית מזיכרון יעקב, החליטה להרים ידיים מול גילויי גזענות ואלימות. מה שקרה זה שכבר חודשים ארוכים ההורים נלחמים כדי שילדיהם ילמדו בתלמוד התורה "זיכרון גבריאל", ובהתחלה דווקא היה מקום לאופטימיות; אמנם המוסד האשכנזי לא הסכים לקבל אותם, אבל ההורים לא ויתרו והתלוננו במשרד החינוך על אפליה על רקע עדתי. משרד החינוך אילץ את הנהלת בית הספר לרשום את הילדים, וההורים התמימים חשבו שבזאת הסתיימה הסאגה המבישה, אך לא: למרות שבאופן רשמי הילדים למדו שם, הם סבלו מהתנכלויות ללא הרף, שאף אילצו אותם להיעדר מהלימודים לזמן ממושך.
מסתבר שהורי הילדים האחרים לא קיבלו את רוע הגזירה, והמטירו עליהם מכל טוב: קללות, איומים, יידויי אבנים וכמובן חרם.
כך, אחרי מאבק מתיש, החליטה המשפחה לעזוב לא רק את המוסד ה"חינוכי", אלא את היישוב. כמה השפלה אפשר לספוג? ומה הטעם להתעקש אם גם ככה ברור שהילדים לעולם לא יהיו מאושרים במוסד שרואה בהם תלמידים סוג ב'?
"חבל", אמר בראיון הורה לילד בתלמוד התורה, "דווקא פרסמנו הודעה שהגענו להחלטה שאנחנו מאשרים לילדים ללמוד במוסד". הו, תודה רבה לכם באמת, אני ממש מעריצה אתכם על האישור הזה, חבורת גזענים מהגיהינום. האם אתם מודעים לזה שהתפילות שלכם שוות לתחת? ממליצה לכם לתרגל קצת אהבת אדם לפני שאתם פונים לאלוהים.
"מה את רוצה", אמרו לי כששיתפתי את הסיפור בפייסבוק, "זו הבעיה של ההורים, למה הם מנסים בכוח להכניס את הילדים למקום שלא רוצה בהם?"
ובכן, מאותה סיבה שבכירי ש"ס רושמים את ילדיהם לישיבות אשכנזיות; אצל החרדים הן נחשבות לאיכותיות יותר, וכל הורה רוצה, באופן טבעי, שהילדים שלו ילמדו במקום נחשב.
אז מה דעתכם לשנות את תנאי הקבלה בישיבות - לא לפי מוצא אלא לפי מידות טובות ומצוינות בלימודים? כך, ישיבות איכותיות יהיו איכותיות באמת, ואילו תלמידים גרועים ילמדו בישיבות המתאימות להם, בלי קשר למולדתה של הסבתא רבה; לא יותר הגיוני?
ש"ס ויהדות התורה, לתשומת לבכם
זה תמיד מפתיע אותי מחדש, לקלוט איך חברה שאמורה להיות דוגמה ומופת לערכים ולאמונה - מקולקלת כל כך מן היסוד. שונאי חרדים מקצועיים אוהבים לדבר על רבנים שלוקחים שוחד או על חרדים שמבקרים אצל זונות, אבל בעיניי אלה שטויות: מדובר בפרטים שאינם מעידים על הכלל, ובכלל, בכל חברה יש עשבים שוטים.
לעומת זאת, הגזענות בחברה החרדית היא חטא קולקטיבי שמדגים בצורה הברורה ביותר את הצביעות: מצד אחד אהבת אלוהים, נניח; מצד שני אפליה ושנאת חינם מוסדרות שזוכות לגיבוי בחלונות הגבוהים ביותר.
אני מתכוונת לפוליטיקאים החרדים בכבודם ובעצמם, שמשמרים את הגזענות הזאת; מפלגה לאשכנזים ומפלגה לספרדים - איפה נשמע כדבר הזה? רק אצל החרדים פילוג שכזה יכול להחזיק מעמד. תסתכלו על הח"כים של שתי המפלגות החרדיות: מה ההבדלים ביניהם, מלבד נוסח התפילה? הרי כולם בעלי כוח והשפעה, וגם ממון לא חסר לאף אחד מהם: על איזה פערים עדתיים הם מדברים בדיוק?
רק תארו לכם מה היה קורה אם ש"ס ויהדות התורה היו מאחדות כוחות. אם במקום להתקוטט על תקציבים ותארים, היו נבחרי הציבור החרדי מודיעים חד משמעית: "עבר זמנה של ההפרדה העדתית, אנו מכריזים בזאת שבישראל 2014 אין יותר מקום לגזענות בפוליטיקה, בלימודים, בנישואים".
אריה דרעי, אלי ישי, משה גפני, יעקב ליצמן; האם אי פעם נזכה לשמוע אתכם אומרים את זה? האם?
ומה יקרה לכם, חרדים אשכנזים טהורים, אם ילדיכם הזכים ילמדו עם ספרדים? האם אתם חוששים שעור כהה הוא מחלה מדבקת, ויום אחד ילדכם הבלונדיני יחזור הביתה מרוקאי מכף רגל עד ראש? או שמא מפחידה אתכם האינטגרציה, שעלולה להוביל חס וחלילה לנישואים מעורבים?
אני לא יכולה אפילו לדמיין מה הייתי עושה אם הילדים שלי היו מככבים בזוועה שאירעה בזכרון יעקב. הייתי מבעירה את המדינה. הייתי תובעת את הנהלת בית הספר, את המורים, את ההורים שנתנו יד לחרפה הזאת. שני ילדים קטנים עומדים מבוישים בכיתה ריקה: למי זה נשמע הגיוני, לעזאזל?
הבעיה היא שגזענות בחברה החרדית הפכה לנוהל כה מקובל, שאף אחד כבר לא מתמרד נגדה. נו, אז עוד מוסד חרדי מסרב לקבל ספרדים, ביג דיל. זו כבר מזמן לא כותרת במהדורות החדשות, מקסימום ניוז במקומון.
לא פוליטיקאית, אבל
בזמן האחרון שואלים אותי אם אני מתכוונת לרוץ בבחירות. זה מצחיק אותי נורא, כי כל קשר ביני לבין דיפלומטיה הרי מקרי בהחלט; אולי כשאלמד לזייף לחיצות ידיים עם יצורים שאני לא סובלת ואפסיק עם ההרגל הנוראי הזה להגיד כל מה שאני חושבת - אוכל לשקול את העניין.
אבל לפעמים, רק לפעמים, אני כן חושבת על פוליטיקה. זה קורה כשאני פוגשת, פנים מול פנים או באופן עקיף, עוול חברתי כמו זה שקרה בזכרון. פשעים ועבירות קלות כלפי חפים מפשע - אלה שבירוקרטיה ונוהלים עתיקים מאפשרים להם להתקיים - פשוט מוציאים אותי מדעתי.
אני הייתי פועלת לסגור מיידית את בית הספר הגזעני, מפזרת את הקהילה הנפלאה הזאת, ומעמידה לדין – כן, לדין! – את אותם מבוגרים שהכריזו חרם על ילדים בני חמש.
איזה חושך, יא אללה. לא ההשתמטות מהצבא ולא חיי הבטלה בישיבות; הגזענות חסרת הבושה היא הרעה החולה בחברה החרדית. בה צריך להילחם, אותה צריך לעקור מן השורש. אמן.