הסרטון של קרוב ללב
היי תראו! חילוני! הסרטון של "קרוב ללב" | צילום: קרוב ללב

חה! תשמעו איזה תסריט קורע כתבתי לקמפיין "טעם החיים" שהפואנטה שלו היא קירוב לבבות בין אשכנזים למזרחים, זה הולך ככה: זוג אשכנזי דופק על דלת ביתו של זוג מזרחי. "היוש", אומרת האשכנזיה, "עסוקים?"
"כנסו, תרבחו ותסעדו", עונה המזרחי, "בדיוק אשתי מכינה מטבוחה, רגע, אני אנסה לגרד אותה מהמטבח, ז'קלין! ז'קלין!"
"מה בבר?", שואלת המזרחית עם ח' וע' למרות שאין שום ח' וע' ב"מה בבר" והיא גם בכלל מרוקאית. 
ז'קלין מגיעה לסלון, מנשקת את האשכנזיה ז'ניה פעמיים על כל לחי ואומרת לה: "כפרה עלייך נשמה, מה קורה?"
"רצינו להזמין אתכם לערב שירי משוררים", אומרת האשכנזיה בחמיצות תוך שהיא נרתעת לאחור, "אלתרמן, נתן זך, לאה גולדברג".
המזרחית חוטפת עצבים: "נראה לכם ערב שירי משוררים? זאת כפיה אשכנזית! איך היית מגיבה אם הייתי מכריחה אותך לבוא לחינה? לאכול קוסקוס? מופלטה?חוצפה!"
ברקע מתחיל להתנגן "על הדבש ועל העוקץ" של נעמי שמר, ובבר אומר: "סתאאאם! נבוא בשמחה, תודה שהזמנתם אותנו, אנשי ספר שכמוכם, מה היינו עושים בלעדיכם, איך היינו צורכים תרבות?"
שוט סיום: כולם יושבים יחד בערב שירי משוררים ונהנים חבל על הזמן. קאט.

* * *

זה קצת לא ייאמן, אבל מתברר שבישראל 2015 עדיין יש כאלה שחושבים שדתיים טובים יותר, ושמפגש בין דתי וחילוני אמור להיראות כמו דייט בחשכה. "תפסיקו כבר לפחד מהשכנים החילונים", אומר הקריין בסרטון החנוכה של עמותת "קרוב ללב", ואני שואלת: מי מפחד? ואם כבר, למה הפנייה היא רק לדתיים; חילונים לא פוחדים?
כשצפיתי בסרטון הזה, בעיקר שאלתי את עצמי - סליחה, לא עשיתם צבא? לא למדתם באוניברסיטה? אתם לא עובדים בשום מקום?
המציאות הרי מזמנת לנו נקודות מפגש כה רבות, איך הגיעו אנשי פרסום מסוימים למסקנה שדתי וחילוני חייזרים זה לזה?  

"הסרטון צוחק על כולם", הסבירו בעמותה, ובאמת באייטיז הוא היה יכול להיות מצחיק, אבל מאז עברנו כמה דברים; דתיים שמאסו באורח חיים אורתודוכסי וחילונים שגילו מחדש את המסורת - הגמישו את הגדרות הדתי-חילוני המיושנות; מניינים שיוויוניים לגברים ונשים קירבו חילונים רבים אל הדת; וזרמים מתקדמים ביהדות הפכו אותה לנחלת הכלל, עם שבתות ישראליות בנמל וטקסי הפרשת חלה להמונים.
כך שמילא פאנצ'ים של גן ילדים, אבל כמה מנותקים מהמציאות אפשר להיות? המסר שלפיו היהדות האורתודוכסית, היא ולא אחרת, תגאל את העם היהודי - לא רלוונטי בעליל.

הדתיים שמזמינים את החילונים להדלקת נרות - לא להפך, חלילה, כי לחילונים כידוע אין מושג ביהדות - הזכירו לי את ה"בואו לעשות אצלנו שבת" המתנשא. מודה ומתוודה: גם כשהייתי דוסית למהדרין עם פלטה ושעון שבת וחמין בנוהל, מעולם לא עלה על דעתי להזמין חילוני "לעשות אצלי שבת". בשביל מה לו? שבתות של דתיים הן הרי שעמום טוטאלי ואני טובת לב, לא רוצה לגרום לאחרים סבל. אם כבר, שהם יזמינו אותי - אחרי שירת "אשת חיל" אפצח במרתון "האישה הטובה"; במקום רכילויות בבית הכנסת אתעדכן באינטרנט מה נשמע בעולם; ואת החמין אחליף במקושקשת, זה אולי נשמע לכם מופרע אבל אין דבר שיותר בא לי בשבתות מביצה מקושקשת ישר מהמחבת, פשוט ולעניין, בלי פלטה, בלי חימומים, בלי עניינים.

אבל דתיים מסויימים, במיוחד האורתודוכסים עם הכיפה הענקית והציצית, מתייחסים לאורח החיים הדתי כאל גן עדן נטול חסרונות. כאילו דתיים משייטים להם על קשת בענן, וכל חילוני שיואיל להתארח אצלם מיד יתפעל וייגאל מרוב קדושה וטוהר.

מדהים אותי שעדיין יש דתיים שחושבים שהם מורמים מעם, הייתי בטוחה שכל העניין הזה של "לעשות שבת" חלף מן העולם כבר לפני עשור. באמת תודה לכם, חובשי כיפות יקרים, על שאתם מזמינים את החילונים הבורים לראות מה זה יהדות, מה זה להדליק נר חנוכה בלובי. בלובי, אתם מבינים? עזבו את כל הקריקטורות והקלישאות שמככבות בסרטון הזה, ובואו נדבר רגע על העניין הזה עם הלובי.

* * *

יסלחו לי העסקנים בכנסת, כשאני שומעת את המילה "לוביסטים" אני רואה מול עיניי מחזה אחד בלבד: דוסים שמתפללים בלובי של בניין וחוסמים את הגישה למעלית. דעו לכם שמדובר בתופעה, שכן בהמון בניינים ברחבי הארץ הפך הלובי לבית כנסת - רק צריך דוד עם סוכריות וילד מנוזל שיתחיל לצרוח באמצע הקדיש וזהו, מניין מושלם.

"מה פתאום מניין בלובי?", שאל אותי חבר מתנחל כשסיפרתי לו על זיכרונותיי מהבניין ההוא בפתח תקווה, "את בטוחה שלא גרת בשטיבל בבני ברק? אולי גם חילקו לכם קיגל שם בלובי?"
להפתעתי, מתנחלים לא מכירים את הקונספט; נו טוב, מה להם וללובי? הם גרים בבתים פרטיים ועסוקים במטרדים משלהם - חולדות, עכברים, בקבוקי תבערה. אבל אנחנו, הדוסים העירוניים, מכירים את הלוביסטים וסובלים בשקט. או שלא.

היום אני יכולה לצחוק על זה, אבל אז זה היה סיוט. עד כדי כך, שהייתי מנסה לתכנן את שעת החזרה הביתה כך שלא תיפול על הלוביסטים המתפללים; לעתים הצליח לי, לעתים לא. מאחר שהיה מדובר במגדל עם 70 משפחות, השתתפו במניין 30 גברים ומעלה, וכמה שניסיתי לא לדפוק חשבון - גיליתי שאני מוכנה לעשות הרבה מאוד כדי לא להתחכך בעשרות מתפללים בדרך למעלית. למשל, להישאר באוטו עד שהמניין יתפזר, ולעזאזל החלב בבגאז'. למשל, להיכנס דרך החצר האחורית למרות שמדובר בעיקוף מטורף שאף בחורה ברת דעת על עקבים לא תחשוב לעשות. 

חמש שנים גרתי בבניין ההוא, השכנים החילונים התעופפו ממנו בזה אחר זה, ובסופו של דבר נשארתי הדיירת היחידה שהעזה לשאול למה לא להתפלל בבית הכנסת, בעצם, הרי יש בשכונה הזו לפחות עשרים. אבל דוסים לוביסטים עלולים להיות כוחניים ובעלי שליטה לא פחות מהקולגות שלהם בכנסת, ומהר מאוד הבנתי מי כאן הבוס.

לא הייתי קוראת לזה כפייה דתית כי אני לא אוהבת את הנימה האנטי-דתית שמתלווה למונח, אבל בהחלט אפשר לומר שהמניין הזה היה בעיניי שיא החוצפה. בסוף עברתי דירה אף אני, ועם נטישתי את הגטו הדתי ההוא, הרגשתי, לראשונה בחיי, חופשיה. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולרשום את ילדיי לבית ספר משותף של דתיים וחילונים. כאן אין דבר כזה "אנחנו" ו"הם"; כאן לומדים יחד, חיים יחד, מכירים באמת.  
"את החנוכה הזה חוגגים ביחד!", הכריזו בעמותת קרוב ללב, ואני שואלת: מי חוגג לבד? ואיך בכלל אפשר אחרת?

* * *

הדבר הטוב היחיד שיצא מהקמפיין הזה, הוא שיריב אופנהיימר עושה כאן צחוק מעצמו. ולא שהוא היה צריך את הסרטון בשביל זה, אבל בכל זאת משעשע לראות את החילונית שואלת: "איך היית מגיבה אם הייתי מכריחה אתכם לרקוד יחד?", בזמן שאופנהיימר קם מהספה ופוצח במחול מטורף. הם באמת לא יודעים לרקוד שם בשמאל, אה? כבר לא יודעת מה עדיף, הפרכוסים ההם של זהבה גלאון וחבריה לסיעה או הריקוד המושחת הזה של אדון מזכ"ל שלום עכשיו.

אין מה לומר, לפי הסרטון הזה חילונים בהחלט יודעים "לרקוד ביחד"; למד אותי לרקוד, אופנהיימר! ומיד אחר כך השקה אותי באלכוהול והחתם אותי על מסמכים בעד עסקים שפתוחים בשבת, שכן דתיים לא יודעים לרקוד, לא יודעים לשתות, וגם סוגיית העסקים בשבת ממש מדירה שינה מעיניהם.

מוזר שדווקא עמותה שעוסקת בקירוב לבבות מעלה סרטון כה מפלג; החילונים מוצגים כאן כאוכלי שרימפסים מסוממים ושתיינים, והדתיים נראים כחנונים שמבוהלים מכל דבר שאינו תשמיש קדושה.
המזל הוא, שבין יריב אופנהיימר לדתי עם הכיפה הענקית, יש עוד כל כך הרבה גוונים. והם עושים ביחד צבא ולומדים באותו חוג באוניברסיטה וחולקים חדר במשרד. וגם אם פה ושם יש דוסים שעדיין חיים את השבט שלהם בבני עקיבא או חילונים שלא רואים מילימטר מעבר לבועה שלהם – הרוב כבר מעורבב היטב.
אז תדליקו נרות ותאכלו סופגניות ותחגגו ותיהנו ותתפללו, רק לא בלובי, בחייאת. רק לא בלובי.

>> לכל הטורים של אורית נבון