אין תמונה
איור: דניאל גולדשטיין

באיזה קניון אחר הצהריים, בבית קפה טעים שבו נהוג לקרוא בשמם של היושבים בו כאשר מזונם מוכן, שמעתי לפתע קול רועם: "אורית!". כבר כמעט קמתי לקחת את הסלט-גדול-עם-רוטב-בצד שלי, אבל אז הקול המשיך: "אורית וולקוביץ'!"
מיד חייכתי, כי כשקוראים לי בשם נעוריי אני קודם כל מרגישה בת עשרים.

כשהרמתי את המבט, אכן חזרתי להיות סטודנטית שנה ב' ב"מבוא לפסיכולוגיה חברתית" כי מולי עמד ע', שאת הקלסר שלו הייתי מצלמת בסוף כל סמסטר. "אני לא מאמין, תראי אותך", הוא מדד אותי מכף רגל עד ראש, "פשוט לא השתנית בכלל".

למה הדבר דומה? לאמריקאי שנטש את ניו אורלינס בסביבות 2004, עבר לגור על הירח, ועכשיו הוא חוזר לשכונה שלו ומתפעל: וואללה, הכל נשאר אותו דבר.
סליחה, רציתי להגיד לע', על קתרינה שמעת? על מה אתה מדבר, הרי עברתי הוריקן; הנישואים והלידות והבורקסים מול הטלוויזיה זרעו הרס וחורבן, רק לא מזמן שיקמתי את ההריסות.
אבל במקום כל זה, יצא לי רק: "תגגל אורית נבון ספינינג. ותעשה לייק".

שני קילו? מפחידים יותר מפצצה איראנית

נשים שעברו מהפך נוהגות לשקר ולהגיד שירדו רק חמישה קילו; למה לצאת רותם אבוהב אם אפשר רותם סלע?
אני דווקא מגזימה כלפי מעלה: ירדתי 17, אבל כששואלים אני אומרת שעשרים. לא יודעת, נשמע לי עגול ומרשים יותר, פחות קטנוני.
שנה ושלושה חודשים חלפו מאז חזרתי למשקל שלי מימי האוניברסיטה, ולא רק מידת הג'ינס השתנתה. מה עוד? אז ככה:

1. חזרתי לגהץ; כי כשאת דאבה - בגדים נמתחים עלייך בלי בעיה. חולצות, סריגים, מכנסיים: קודם רק לבשתי והופה, קמטים פשוט התגהצו מעצמם. עכשיו צריך לטרוח בשביל זה.

2. כשאני קולטת את עצמי באיזה חלון ראווה, אני מחייכת; במקום ליישר את החולצה ולנוס על נפשי.

3. רוב הזמן קר לי נורא; המעילים מסתירים, מעדיפה חולצות שיפון.

4. אין לי צורך בחזיות מיני-מייזר; את מה שנשאר אני אורזת כרגיל.

5. כמעט אין לי זמן פנוי; כי כשיש לי, אני יוצאת לרוץ. זה לא רזון של קפה וסיגריות. המנטרה שלי היא: אם את חייבת לאכול את הפיצה הזאת, הואילי נא לשרוף אותה בערב.

6. התחלתי לנעול גם סניקרס; כשאת רזה, את יפה גם כשנוח לך.

7. הפסקתי לבזבז חצי משכורת על תיקים; עכשיו אני מבזבזת אותה על בגדים.

9. ואם כבר שופינג, נאלצתי לגבש טעם אישי; אם פעם חיפשתי ג'ינס שיטשטש, היום אני מחפשת ג'ינס שמוצא חן בעיניי.

10. המייבש עובד שעות נוספות; כי עכשיו אני דווקא רוצה שהחצאית הזאת תתכווץ קצת.

11. אני לא יוצאת מהבית בלי רימל; אין לי הסבר למה, אולי כי כשאת רזה פשוט לא בא לך לצאת מהבית בלי רימל.

12. אני כבר לא מבריזה פה ושם מאירועים; גם אם אני יודעת שאפגוש שם איזה אקס. יותר נכון, בעיקר אם אני יודעת שאפגוש שם איזה אקס.

13. אני לא מקללת דוגמניות; רק את גל גדות, בכל זאת אני עדיין נורמלית.

14. חזרתי לבשל גם באמצע השבוע; כי משהו גדול שעטוף בנייר מרשרש ומצופה שוקולד – זה כבר לא ארוחת צהריים.

15. הסיוטים שלי שינו כיוון; משום מה, שני קילו נוספים מפחידים אותי יותר מאטום איראני בחצר ביתי.

16. אני מעריכה כנות יותר מאי פעם; והכי מוקירה את החברה שאמרה לי בזמנו: "התחת שלך יותר גדול ממה שאת חושבת".

גל גדות, ינואר 2012
והכי טוב? להיראות ככה. גל גדות | צילום: עודד קרני

17. אני יושבת על הספה בלי לשלב ידיים על הבטן; ואפילו בלי להסתיר אותה עם כרית או מחברת. איזור הלידות המוכה שוקם (ברובו).

18. אני יודעת שאני מוצאת חן עוד לפני שהוצאתי מילה.

19. גם כשאני מחזיקה עוף קפוא נדמה לי שהוא מתחיל איתי.

20. המוראל שלי יציב; סמסים מ"מתאים לי" על עדכוני מבצעים – מזכרת מהתקופה שבה קניתי שם בגדי הריון – כבר לא הורסים לי את כל היום.

21. אני לא מאשימה בגדים שהם "משמינים אותי"; משמין זה בורקס.

22. לא קונה קרמים וג'לים להעלמת צלוליט; אני כבר יודעת שמה שמעיף את השיט הזה, לא מתחבא בתוך קופסה של 400 שקל ל- 100 מ"ל.

23. פקעה סבלנותי מפטפטת ניו אייג'ית; כשאיזו מאמנת אישית בתכנית בוקר מייעצת לבחורה שמנמנה – "קבלי את עצמך כמו שאת", אני כבר לא מהנהנת בהתלהבות. לא, ממש אל תקבלי את עצמך כמו שאת, אם המשקל מפריע לך, לכי לדיאטנית במקום לקואצ'רית.

24. אני יותר נחמדה; בלי מחטבים החיים פחות לוחצים.

25. ולקינוח; תפוח.

>> לטור הקודם: לעבוד על הנישואים? לא בא לי
לכל הטורים של אורית נבון