לקבל התקף לב בגילי זה דבר נדיר. אולי בגלל זה לא קיבלתי התקף לב. אבל הדופק טיפס לגבהים כאלה, שאחרי שהכל נגמר תהיתי איך עמדתי בזה, בעצם, ואיך יצאתי בחתיכה אחת מהכמעט-אסון הזה.
זה קרה לפני כמה ימים, מול הגן של הבת שלי; בדיוק באמצע שהתארגנתי על חנייה ברוורס, לפני שאספתי אותה, מישהו פתאום חסם אותי מאחורה. ראיתי אותו יוצא מהרכב ומתקרב אליי, ופתחתי חלון; מה הוא רוצה?
אבל עוד לפני שהספקתי לשאול, הגיעה התשובה: "רציתי להגיד לך שאת רעה ומטומטמת".
"מה?", נדהמתי. חוצפן! אחותך! לרגע חשבתי שאולי לא שמעתי טוב, אבל הוא חזר על הדברים בקול מאיים וחרוך מסיגריות: "את רעה ומטומטמת. אני נוסע אחרייך כבר כמה דקות, מטומטמת, את נוסעת כמו משוגעת, את רעה ומטומטמת ורעה".
אוקיי. אוצר מילים מרשים יש לבחור, אבל מה הפואנטה?
"אז נסעת אחריי עד לכאן בשביל להגיד לי את זה?", שאלתי.
"כן", הוא ענה, "להגיד לך שאת רעה. את רעה, רעה, רעה. וגם מטומטמת".
מי רוצה להיכנס בך, אידיוט?
זה היה כל כך מוזר. קודם כל - אני לא רגילה שמדברים אליי ככה. אני רגילה שמחייכים אליי. שנחמדים. לא בטוקבקים, אני מתכוונת. במציאות.
דבר שני – איך לא שמתי לב שמישהו עוקב אחריי? מבחינתי הוא ממש נחת עליי בזה הרגע מכוכב אחר. ודבר אחרון – מה לי ולו? מה הקשר בינינו בכלל? לא הייתי קונה ממנו מכונית משומשת; לולא היה תופס אותי באיזו צומת אקראית ומחליט לעקוב אחריי, אני לא יכולה לדמיין שום סיטואציה אחרת שבה היינו יכולים להיפגש. אולי אם הייתי מתחילה להתנדב בספארי.
ובכן, הנה הבבון מקלל אותי חופשי בצהרי היום, ואני מולו, לבד. לא בריון גדול, אני חייבת לציין. סתם כזה, הכי ממוצע, הכי רגיל; ואולי בגלל זה - גיבור גדול על נשים.
ניסיתי לבדוק מבעד למשקפי השמש אם יש בסביבה מישהו שיכול לעזור לי, אבל ההורים שבאו והלכו לא הסתכלו אפילו לכיוון; הדביל הזה פשוט תפס אותי בפינה של כביש ללא מוצא, וגידף אותי בשקט ובנחת שלא עוררו כל חשד.
בין לבין, הוא הטיף לי שאני צריכה לשפר את הנהיגה שלי, שאני מסוכנת, וכמובן – ניחשתם נכון – רעה ומטומטמת ורעה.
טוב, מה עושים? להתרכז! אז ברור שצריך לשתוק; זה לא כוחות. ולא לבכות! אין מצב להתפרק ליד הטיפוס הזה; אחרי שיילך מותר, אבל עכשיו – קור רוח! זה הרי לא יימשך לנצח, מתישהו הוא יהיה רעב.
וככה הוא המשיך לקלל ואני המשכתי לסתום, ובלי משים התכופפתי טיפה, וקצת יישרתי את החצאית הקצרצרה, ובדקתי שהכתפייה של החזייה לא מציצה מתחת לחולצה; כי אם כבר הוא משפיל אותי – אז לפחות לא כאישה. לפחות לא כאובייקט מיני. אצמצם סממנים נשיים למינימום כדי שנהיה במערכה הזאת שני אנשים שווים, לא בחורה מעפעפת מול גבר כוחני.
בינתיים כבר עברו שלוש-ארבע דקות, אבל הוא לא מיהר; אחרי שסיים את המונולוג על זהירות בדרכים, הוא לקח פאוזה, העיף מבט באוטו שלו שעדיין חסם אותי, ואמר את המשפט הבא: "אם את נכנסת בי, לבית חולים לא תגיעי".
עכשיו, מאיפה הבאת את האיום המפגר הזה? הרי עוד שנייה אני מתעלפת פה מרוב פחד, מי חשב להיכנס בך בכלל, אידיוט שכמוך, מי רצה להתעסק איתך? תן לי לאסוף את הבת שלי מהגן ויאללה, סע כבר, אין לי את כל היום.
אם החלון היה סגור, ודאי הייתי נועלת את הדלתות, מזעיקה משטרה וגם מצלמת אותו כדי להעלות לפייסבוק; אבל בסיטואציה שנוצרה, כשאני יושבת באוטו עם חלון פתוח והוא עומד שני מילימטר מולי, לא יכולתי לעשות דבר. חוסר אונים מוחלט.
בסופו של דבר, אחרי עוד כמה קללות ופרצופים מאיימים, הוא נכנס לרכב, והתחפף. איזה גבר! כפיים על השואו של הגבר-גבר הזה, רבותיי, הנה הוא חוזר הביתה עם עוד כמה סנטימטרים!
חפשו את השוויון בחוג למגדר
לא יודעת מי הוא ולא רוצה לדעת, אבל אני מניחה שגם אם נפשו גסה ולבו אטום כדרך קבע, לא הייתה זו שעתו היפה. אולי יש לו אישה. אולי ילדה. אמא, מן הסתם. מעניין איך היה מרגיש לו קופיף מצוי היה תופס אותן בפינת רחוב כדי לסגור חשבון. בעצם, לא מעניין איך היה מרגיש. איזה עולב.
ומה עשיתי לו שככה התנפל עליי? ממש אין לי מושג; הג'ורה שלו לא הייתה מנומקת במיוחד. יכול להיות שצפצפתי לו, או שנכנסתי לאיזו כיכר מוקדם מדי לדעתו – לא יודעת וגם לא משנה לי; כל ניסיון לשחזר מה הכעיס אותו, מרגיש לי כמו אישה מוכה שמנסה להבין למה זה הגיע לה. וזה לא הגיע לי. עובדתית – נהגתי כחוק; לא רמזורים אדומים, לא מהירות מופרזת.
בכלל, אני נהגת זהירה וצייתנית מאז ומעולם; ברזומה יש לי דוח אחד ויחיד, על "אי עצירה מוחלטת בתמרור עצור", סה טו.
מה שכן, אולי הנהיגה שלי הייתה גברית מדי לטעמו, והוא לקח על עצמו להזכיר לי את מקומי בהיררכיה. כמה אפס צריך להיות כדי להתנהג ככה לאישה? הרי עם בבון כמוהו הוא לא היה מעז להתחיל.
_B.jpg "נהגת")
אכן, בסוף, כששמים בצד את התבונה והכישורים, נשארים עם הפיזיולוגיה הפשוטה שמכתיבה את יחסי הכוחות.
כן, אפשר לעזור לי עם השקיות
כשכתבתי על התקרית הזו השבוע, בקטנה, שיניתי מעט את פרטי ההתרחשות כדי שלא יזהה את עצמו. אבל אחר כך חשבתי על זה קצת ואמרתי: ממה אני חוששת כל כך? ואם יזהה, למי אכפת? מקסימום, אם יציק לי, אגיש נגדו תלונה במשטרה - גם על האיום ההוא - ונסגור מעגל.
היה לי חשוב לכתוב על זה, כי גם אם מה שחוויתי היה קיצוני אפילו ביחס לבבונים בכביש - בזמן האחרון אני שומעת יותר מדי סיפורים מהז'אנר. זו נתקלה בנהג משאית שיצא מהרכב כדי לבעוט בפג'ו שלה, על אחרת מישהו ירק ברמזור - ואני מקשיבה ותוהה: מי היצורים האלה, לעזאזל, ולמה הם מתרבים כל כך לאחרונה?
לא יודעת, תקראו לי מיושנת, אבל איפשהו אני מצפה מגברים להתנהג לנשים באבירות. מבחינתי העולם עדיין מחולק לליידיז אנד ג'נטלמנז שאומרים "תודה", "סליחה", ו"האם אפשר לעזור לגברתי עם השקיות?"
מעניין מה יש היום יותר – בבונים או ג'נטלמנים. לפי הספירה שלי, אתם לא רוצים לדעת. אבל אולי לפחות על הכביש, במקום שבו הנשים לנצח יהיו נשים והגברים - גברים, תנסו להירגע שנייה לפני שקופץ לכם הפיוז על הנהגת ממול. אולי תחשבו על האישה שלכם, על הילדה או על אמא. ויאללה, סעו כבר, סעו. אין לי את כל היום.