אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הכנתי סנדוויצ'ים בבוקר. נראה לי שזה קרה לפני כמה חודשים, כשאלעד היה במילואים ואני הייתי חייבת להכין את הילדים לבית הספר ועל הדרך גם להוריד את הזבל ולנזוף בעצמי על ששכחתי את הבוילר דולק כל הלילה – ניחשתם נכון, בדרך כלל אלעד עושה את כל אלה.
אני בזמן הזה מתכסה עם הפוך עד לאף או גרוע מכך: נובחת "תסגרו את הדלת" עצבני מהמיטה. מודה, בבוקר אני השטן בכבודו ובעצמו, וגם הילדים יודעים שכדאי מאוד לא להפריע לאמא לישון בשבע לפנות בוקר, אלא אם היא צריכה לדבר ברדיו או להיות בתל אביב בשמונה וחצי, שאלוהים יעזור.
אבל בשבועות האחרונים נרשם טוויסט בעלילה: מדי בוקר מיקה מעירה אותי לעשות לה קוקו – אלעד לא עומד בסטנדרטים המחמירים שלה, מסתבר - ואז, עם עיניים חצי עצומות ונרגנות כללית על העולם, יוצא לי לצפות בבעלי בפעולה. הנה הוא מתקתק סנדוויצ'ים, מכין תה וממלא בבקבוקים, מאתר לגיא זוג גרביים מתוך ערימת הכביסה הענקית ומתמודד בגבורה עם תחינותיה של מיקה לקחת לבית הספר שמיכת פליז של אלזה ואנה.
ואני מסתכלת מהצד ומודה לאל על מזלי הטוב לחלוק את חיי עם פרטנר אמיתי, אין ספק – אבל להגיד שאני מתפעלת ומתעלפת מהעניין? ובכן, לא. אני מעריכה את בעלי קצת יותר מדי בשביל להיכנס לשוק מזה שהוא מסוגל להכין לילדים סנדוויצ'ים בבוקר, סליחה כן?
חלוקת העבודה בינינו ברורה: אם צריך להפיק את זה – האחריות עליו, אם צריך לחשוב את זה או לבשל את זה – עליי. משום כך הוא זה שמארגן את הילדים, עורך קניות, מוריד את הזבל ודואג לרכוש חוברת חסרה לבית הספר; ואני מבשלת, בוחרת חוגים, מלקטת בחנויות בגדי ילדים "לפי העין", ומהגגת באסיפות הורים. שאר מטלות הבית נחלקות בינינו פחות או יותר שווה בשווה.
אנחנו לא יוצאי דופן, זוגות אחרים בסביבתנו מתנהלים באופן דומה. אולי בגלל זה, בכל פעם שמישהו שואל אותי אם "בעלי עוזר בבית", אני חוטפת פריחה וגירודים בכל הגוף. כן, הוא עוזר, אני עוזרת, שנינו עוזרים, אלא אם הוא במילואים כאמור, ואז אני עוזרת לעצמי ומשתדלת לא לנטור לו על זה, סבבה?
* * *
אני לא רוצה לדבר פה על פמיניזם או על קידמה או על שיוויון. מילים גבוהות לוקחות את הדיון למחוזות רחוקים וערטילאיים, ואני רוצה לדבר על הפשוט והיומיומי.
השבוע רץ בפייסבוק מכתב למורה שכתב אב חסר אונים: "למורה בוקר טוב", נכתב שם, "אבא זה לא אמא, ואבא לא יכול לעשות בשעה מה שאמא עושה בחצי שעה, לכן טליה איחרה. בברכה, אבא של טליה".
המכתב המשעשע הפך מהר מאוד לוויראלי אבל אותי הוא פחות הצחיק. חשוב לי להדגיש: אני לא מדברת כאן על האב הזה ספציפית, מהסיבה הפשוטה שאני לא מכירה אותו; יכול להיות שהוא אב השנה וסתם התחשק לו לפרגן לזוגתו; יכול להיות שמבחינתו זו הייתה הלצת רשת לא מזיקה.
אבל המכתב הזה מייצג תופעה רחבה שצריך לדבר עליה. כשהמוני גברים ונשים משתפים פוסט כזה - של אב שבשורה התחתונה לא מסוגל לארגן את בתו לבית הספר - והם עושים זאת מתוך הזדהות עמוקה ואמיתית תוך שהם טורחים לציין: "בול אני", "בול בעלי", לא נותר אלא לשאול: תגידו אתם רציניים? כמה זמן לוקח לאדם בוגר לארגן ילדה לבית ספר? מוסרים לי באוזנייה שתשע דקות.
ובכל זאת, כנסו לקבוצות אמהות ותראו בעצמכם: גברים מהסוג הזה מככבים שם בלי סוף. למעשה, נשים צוחקות על כישורי החיים וההורות של הגברים שלהן לפחות כמו שגברים מלגלגים על כישורי הנהיגה של נשותיהם, ההבדל הוא שעל כישורי הנהיגה הנשיים אפשר להתווכח, אבל אבות שאין להם מושג איך להחליף חיתול או להעמיד סיר על הגז – יש בלי סוף.
"ביקשתי מבעלי לקלף חצי מתפוחי האדמה על השיש ולשים בסיר, תראו מה הוא עשה", כתבה מישהי והעלתה תמונה של תפוחי אדמה חצי מקולפים בסיר. אחרת ביקשה מבעלה להכין אמבטיה לתינוק, והעלתה את התמונה הבאה: אמבטיה מלאה במים, ובתוכה גיגית קטנה ריקה. לא יודעת, הייתי צוחקת אם היה מדובר בגבר בן ארבע. לא ארבעים.
אלה שתי דוגמאות שאני זוכרת במיוחד, אבל יש עוד מיליון - פוסטים כאלה זוכים לאלפי שיתופים ושרשורים שבהם מתוודות נשים ש"זה בול בעלי, אולי אנחנו נשואות לאותו גבר?". הן תמיד נורא משועשעות, הנשים האלה, אני ממש יכולה לדמיין אותן נפגשות על כוס קפה וקיש בטטה, מחליפות חוויות על הגברים שלהן ונקרעות מצחוק.
לא יודעת, אני לא מתחברת להומור הזה של "בעלי מפגר, איזה צחוקים"; אבל מעבר לזה אני שואלת: אתן באמת לא מבינות עד כמה המצב חמור? איך אפשר לחלוק חיים עם תינוק מגודל? ומה כל כך מצחיק בזה שכל עול החיים נופל בעיקר עליכן?
* * *
הייתי אומרת שמדובר בסוג של אימפוטנציה, אבל אני לא חושבת שהגברים האלה לא יכולים; פשוט לא בא להם להתאמץ. הנה, רק לא מזמן כתבה חברת פייסבוק שלי ש"חזרתי הביתה ולא תאמינו איזו ארוחת ערב מדהימה בעלי הכין לילדים". ואכן, התמונות שהעלתה היו מעוררת קנאה: אומלטים מפונפנים, לזניית פיצה וירקות בחיתוך מגניב. היא קיבלה על הפוסט שלה לייקים ומחמאות בלי סוף, עד שמישהי ציינה באכזבה מסויימת: "טוב, לא חוכמה, בעלך הרי שף".
"נכון", הסמיקה האישה עם אימוג'י מתאים, "במסעדה הוא תותח אבל לבד עם הילדים הוא לא כל כך מסתדר, זאת פעם ראשונה שהוא מכין להם ארוחת ערב כשאני לא בבית".
וזה בדיוק מה שאני לא מבינה: איך יכול להיות שבעבודה הגברים האלה מנהלים מערכות ואנשים ועניינים, ועם הילדים הם כה חסרי ישע? מה פשר הפער הזה בין התפקוד בחוץ לתפקוד בבית?
ובכן, ראשית, אשמים ההורים של הגברים האלה. גבר לא נולד חסר יכולת להלביש ילדה לגן או להכין לבנו אמבטיה, אבל כשבמהלך השנים אמא שלו מכניסה לו לראש שהוא נסיך, שלא לומר שייח סעודי שכולם צריכים לכרכר סביבו כל הזמן - הילד גדל להיות מבוגר חסר כישורי חיים, אחד כזה שלא מסוגל לטפל גם בדג זהב.
אני אומרת לבן שלי ברור מאוד: אתה הכי חכם ויפה ומצחיק ואהוב שיש, אבל תסדר את החדר שלך ותשטוף לעצמך תפוח ותפנה מהשולחן כשאתה מסיים לאכול, אין משרתים פה, אוקיי?
שנית, אשמות בנות הזוג שלהם. מאחורי כל אב חסר אונים עומדת אישה שלא יודעת לשחרר; לפעמים כשאני רואה בגינה אמא צעירה שלוקחת מבעלה את התינוק בטענה שהוא לא מחזיק לו את הראש מספיק טוב, או אישה שבאמצע בילוי מתקשרת כל חמש דקות לבעלה לבדוק שהילדים בסדר - אני רוצה להגיד להן: חמודות, קחו בחשבון שאם תמשיכו ככה, הגברים שלכן יהפכו לפדלאות פאתטיות.
ברצינות בנות, זאת גם אשמתכן: בזה שאתן לוקחות על עצמכן את כל העול, אתן מאפשרות לבן הזוג להתבטל. תנו ספייס, תדאגו פחות, תסמכו יותר - ותראו איך הם מתחילים לזוז.
אבל יותר מהכל, אשמים הגברים האלה. כן, אתם, שנתקעתם אי שם בגיל שש ומצאתם פרטנרית ליפול עליה עם כל חוסר המסוגלות שלכם. אין שום דבר גברי בבן אדם שלא יודע לטפל בילדים שלו, בבית שלו. תסתכלו במראה: אתם לא ילדים יותר. הגיע הזמן להתבגר.