מה גורם להורים להפוך את יום ההולדת של הילדים לסדרת חינוך? בכל פעם שאני שומעת על עוד חגיגה של קישים ופיצות מקמח מלא, בלי מיץ פטל, בלי ממתקים ובלי מתנות - אני תוהה: האם זו הדרך להילחם בתרבות השפע?
יש הורים שלוקחים את הילדים לחופשות סקי בגיל שש, למשחקים של מסי בגיל שבע, ולטיול-דיסנילנד חובק יבשות בגיל שמונה. יש הורים שמטפחים בבית חדר משחקים מפוצץ בגודל של איצטדיון כדורגל, מארגנים לילדה בת 13 אוסף של תיקי לואי ויטון, ובונים לילד יחידת דיור כמתנת בר מצווה.
חושבים שאני מגזימה? ובכן, אני מכירה הורים כאלה באופן אישי; חלקם גרים ביישוב שלי, חלקם חברים של חברים, ולמרות שהפינוקים המופרכים האלה מעיקים עליי – כי ברור לי שמתישהו הילדים שלי ייחשפו אליהם וירצו גם – אני אומרת: שכל אחד יעשה בכסף שלו מה שהוא רוצה. אני עצמי לא מקנאה באיש; כל עוד אני יכולה להרשות לעצמי קצת שופינג ותיאטרון - אני מבסוטה. מה שאני לא מבינה, זה למה אותם הורים מוגזמים, נזכרים לחנך את הילדים לערכיות ולחיסכון דווקא בימי הולדת.
לפתוח מתנות זה אוברייטד
לא יודעת אם מדובר בטרנד מדכא או בסתם צירוף מקרים לא משעשע, אבל בזמן האחרון אני שומעת על יותר ויותר הורים שמבקשים לרענן את הפיצ'ר הקרוי "מתנות יום הולדת". הטענה היא שכיום הילדים טובעים במתנות ובצעצועים ולכן לא מעריכים שום דבר, על כן יש לעדכן את ימי ההולדת בהתאם. כבר לפני שנתיים הכרתי מישהי שתרמה את כל המתנות של בתה בת ה- 11 למעון לנערות במצוקה, ובהמשך שמעתי על הורים שביקשו מראש לוותר על קניית מתנות לבנם. שמעתי גם על אמא שביקשה מהילד לבחור שלוש מתנות בלבד, ואת השאר תרמה לנזקקים.
כמובן שלתרום זה מקסים וחינוכי, וגם את המחאה נגד תרבות השפע אני יכולה להבין, רק דבר אחד לא ברור לי: למה צריך לחנך את הילד דווקא ביום ההולדת שלו? ואיך זה שמה שמשותף לכל ההורים האלה, זה תרבות צריכה מטורפת בשאר ימות השנה?
השבוע התעורר דיון סוער בין ההורים בכיתה של בני: האם לא כדאי לבטל את הקטע המיותר הזה של מתנות יום הולדת, ולהסתפק במתנה אחת כיתתית? ובכן, המסקנה הייתה שכדאי. מנימוקי ועדת השופטים: הדבר יחנך את ילדינו לערכים של שיתוף, צניעות ונתינה. חוץ מזה, ההתארגנות תחסוך מכל ההורים את כאב הראש של קניית מתנה באופן עצמאי. סיבה נוספת שעלתה: עדיף שחתן השמחה יקבל מתנה אחת שווה במקום הרבה קשקושים.
אני מודה שלא כל כך הבנתי: נכון שמתנה אחת ענקית יכולה להיות שווה לאללה, אבל אם זה השיקול, איפה פה החינוך לצניעות? אם המטרה היא לטפטף לילדים שחומריות זה פויה, למה בעצם להעדיף מתנה אחת מטורפת על פני תשומת לב אישית מכל ילד? ואיך בדיוק הקונספט הזה מעודד את ערך הנתינה, אם בעצם אף אחד מאיתנו לא בוחר מתנה בעצמו, רק מעביר כסף למארגנים שיקנו בשמו? אני מניחה שלרוב ההורים קרצו הנוחות והחיסכון.
אחרי כמה התלבטויות - בכל זאת אנחנו חדשים בבית הספר ולא בא לי לעצבן - העזתי להגיד שהיי, הרי אין ילד שלא אוהב לפתוח מלא מתנות ביום ההולדת! למה לקחת את זה מהילדים שלנו? ואז מה אם מדובר במתנות קטנות; בשביל מתנות ענקיות ופרקטיות המציאו את סבא וסבתא, לא? ודבר אחרון: מה עושים כשחבר טוב חוגג יום הולדת, ורוצים לקנות לו בכל זאת מתנה אישית? הרי אי אפשר לאסור על הורים לקנות מתנות לבד; ייווצר מצב שילד אחד מקבל רק את המתנה הקבוצתית, וילד פופולארי יותר מקבל הרבה מתנות. אבל רוב ההורים לא חשבו כמוני, והיוזמה יצאה לדרך - לא לפני שאחד האבות הכריז שאת המתנות שיקבל בנו - יתרום לנזקקים.
עוגת סילאן וטחינה, מישהו?
הרעיון הזה של ימי הולדת חינוכיים ונטולי מתנות, הזכיר לי את הטרנד הקודם של ימי הולדת בריאים ונטולי ממתקים. על טופי בגן בקבלת שבת הרי אסרנו כבר מזמן, אבל יש לא מעט הורים שמתעקשים לחגוג בלי ממתקים, בלי מיץ פטל, עם קישים ופיצות מקמח מלא. אגב, יכול להיות שמדובר באותם הורים? מעניין לבדוק.
נדמה כאילו כל רגשי האשמה שלנו כהורים, התנקזו ליום הכי חגיגי בשנה: הילדים טוחנים ממתקים אצל סבא וסבתא ואין לנו מושג מה הם אוכלים עד שאנחנו חוזרים מהעבודה בשש-שבע בערב? נחליט, אם כן, שביומולדת שלנו תהיה עוגת סילאן וטחינה במקום עוגת שוקולד עם סוכריות; בבית הזה אוכלים בריא, שיהיה ברור לכולם! אנחנו מפציצים אותם במותגים ובאטרקציות בלי סוף? אז נא לא להביא לנו מתנות, חבר'ה, הילד שלנו יסתפק בברכה אישית; כן, עד כדי כך אנחנו ערכיים!
אגב, מן הסתם יש גם יוצאים מן הכלל; ודאי ישנם כאלה שמקפידים על חינוך לצניעות כל השנה, כולל בימי הולדת. להם אני רק יכולה להגיד, בלי שמץ של ציניות: כל הכבוד, אני כנראה לא בליגה שלכם, בחורה חומרנית שכמותי. אבל גם ערכית, אם תסלחו לי. זה לא סותר. למעשה, זה אפילו הולך ביחד: אם לא הייתי כה חומרנית, לא הייתי יכולה להעביר רק לא מזמן עשרה ארגזי צעצועים לגמ"ח של משפחות נזקקות! הא! כן, גם אני רוצה כפיים!
מתנות? פויה! | צילום:
Aldo Murillo, Istock
לפעמים לא צריך לשנות את העולם
תקראו לי אולד פאשן, אבל אני חושבת שיש דברים שעדיף להשאיר כמו שהם; ימי הולדת, למשל. לא שזה רע לנסות לשנות את העולם, אבל עובדה שבמבחן התוצאה, אנחנו לא מגדלים ילדים יותר טוב מההורים שלנו; אנשים הולכים לבתי ספר להורים כדי ללמוד איך להציב גבולות, אבל הילדים רק מתחצפים ואלימים יותר; מנסים להקפיד על תזונה נכונה ולהגביל את צריכת הסוכר, אבל הם הולכים ומשמינים; מכריזים מלחמה על חברת השפע, אבל מגדלים כאן דור ממותג ומפונק מאי פעם.
אולי אנחנו צריכים פשוט להתאמץ פחות? לשנות דברים קטנים ביומיום במקום לנסות להמציא את הגלגל? להסתפק בחוג אחד או שניים במקום בשלושה-ארבעה. לרדת איתם לגינה שיסתחררו מהקרוסלה במקום משוקו וקרואסון בארומה. להקפיד על זמן איכות ושיחות נפש, לא משנה כמה הלו"ז צפוף. ואז, כשהמצפון יירגע ומפלס רגשות האשם יירד קצת, נוכל לנשום עמוק ולהבין שיומולדת צריך להישאר יומולדת, עם ממתקים ומיץ פטל ומלא מתנות. כי עדיף לחגוג בגדול פעם בשנה ולחנך בשאר הזמן, מאשר להפך.
