"איתן המתוק שלנו התחיל ללמוד בלט בשנה שעברה בגיל 5. הוא התלבט בין טניס, קראטה ובלט ובסוף בחר. והוא יודע לנוע ולרקוד כל כך יפה ואנחנו כל כך שמחים בשבילו", כתב בעמוד הפייסבוק שלו, "אבל התגובות מהסביבה... הבוקר נחמץ לי הלב בשביל איתן כששמעתי מאמא לילד בכיתה ג' שאמר לה שאיתן הולך לבלט ואיזה מוזר זה שבן רוקד בלט. מסתבר שהשמועה הזו כבר רצה בכל בית הספר. ואיך בכלל אפשר לשנות תפיסות של חברה שלמה?... נזכרתי איך בשנה שעברה בגן חובה במפגש עם הגננת כמה ילדים אמרו לאיתן שרק בנות רוקדות בלט. והגננת סיפרה לנו שהוא קם והסביר להם בשקט ובביטחון שהם לא מבינים ויש הרבה רקדנים מפורסמים... וכולם הקשיבו לו בעניין. ועוד נזכרתי שלפני כמה ימים לקחתי את איתן מבית הספר. כמה ילדים וילדות התחילו לצעוק בקצב 'איתן רוקד בלט, איתן רוקד בלט'. ואיתן, בלי להתעצבן או לדבר, פשוט התחיל לרקוד ריקוד פשוט ומאולתר. מיד כולם השתתקו, ואחד הילדים, שלפני רגע הקניט את איתן, ניסה לחקות אותו ולרקוד בצעדים מגושמים ולא ממש הצליח. והייתי כל כך גאה בילד שלי. ופתאום הבנתי שאני יכול לסמוך על הבן שלי, ושלא צריך לדאוג יותר מדי, כי יש בו יותר כוחות ממה שאני מדמיין. "
השורות הפשוטות והכנות שכתב באותו הערב, העניקו השראה ונגעו לליבם של אלפים ששיתפו את הפוסט והגיבו לדבריו. "הייתי בעבודה ביום למחרת וכשהסתכלתי לרגע בפייסבוק ראיתי שזה קיבל חיים משלו", כהן מספר ל-mako, "התגובות התעכבו בעיקר על התגובה של הבן שלי להצקות והאופן שבו הוא מתמודד עם זה. חלקן סיפרו על ילדות שלומדות קרטה או משחקות כדורגל וסובלות מקשיים, אחרים היו רקדנים מבוגרים שסיפרו שכל החיים שלהם התמודדו עם הצקות ".
את לימודי הבלט החל איתן כשלמד בגן חובה ביישוב בו הוא מתגורר. "היה מן יריד חוגים והוא ראה והוא פשוט בחר את זה", מספר חנן, "יש הורים שהיו מנסים להכווין את הילד לחוג אחר, אבל אנחנו נתנו לו יד חופשית. העברנו לו את מסר שיבחר מה שכיף לו והוא באמת הלך לנסות והתלהב. גם המורה שלו לבלט נורא התלהבה שיש בן בקבוצה ועודדה אותו".
חנן מספר שבתקופת הגן חוג הבלט של בנו מעולם לא היווה בעיה, אך עם כניסתו של איתן לכיתה א', המצב החל להשתנות. "השנה התחילו לשיר לו מדי פעם שירים. מה שאהבנו לראות זה את דרך ההתמודדות שלו. אשתי, אמא שלו, שאלה אותו פעם אם זה מפריע לו והוא אמר שכן, ואז היא שאלה אם זה גורם לו לרצות להפסיק עם הבלט והוא ענה: 'אני בחיים לא אפסיק עם הבלט'".
חנן מסביר כי הוא אינו מייעד לבנו קריירה כרקדן בינלאומי, אלא אם ירצה בכך, אבל בהחלט נותן דוגמה להורים רבים שמצאו את עצמם בדילמות דומות. נבו, תלמיד כיתה ג' בישוב מתן מראה סימנים של כוכב מגיל צעיר מאוד וכבר כובש את הבמה במשחק בריקוד בסגנון קלאסי ומודרני ובשירה. אלא, שלפעמים הבחירה ששונה מזו של רוב חבריו לשכבה, מסבירה אימו, פוגעת בחיי החברה שלו. "לפעמים הוא מקבל תגובות והערות, כי הוא לא משחק בדברים שרוב הבנים בגילו משחקים, הוא לא ילד של כדורגל", מספרת אימו גלי, "זה גורם לו להיות חלש יותר בפאן החברתי וזה מפריע לו קצת, אבל הוא שחקן בנשמה ורקדן מצוין, כך שכשהוא על הבמה כל זה לא חשוב. מה שחשוב לו זה להופיע, לרקוד, לשחק ולקבל את מחיאות הכפיים של אחר כך. בשלב מסוים גם לנו היו סימני שאלה בעניין החברתי ורצינו להעביר אותו לריקודי היפ-הופ למשל אבל הוא פחות אוהב את זה".
כדורגל - משחק של בנות
נבו ואיתן מימשו את רצונם ובחרו ללמוד ריקוד מבלי להתייחס למה שאומרים הילדים בסביבתם, אבל בפני ילדים אחרים, לפעמים, עומד לא רק מחסום הסטיגמות, אלא ממש תמרור עצור שלא מאפשר את הצטרפותם לחוג. אחד מהם היא לילי בת חמש, ממושב סגולה שליד קריית גת. "היא מאוד אוהבת לשחק עם הבנים, ילדה מאוד ספורטיבית ופעילה ולא מזמן היא ביקשה להירשם לחוג הכדורגל בישוב יחד עם החברים שלה", מספרת אמה דנה, ומסבירה שבתה שרצתה לשחק כדורגל נתקלה בסירוב, "פניתי למדריך בחוג וביקשתי לרשום אותה, אבל נאמר לי שהחוג מיועד לבנים בלבד, ושלבנות יש חוג בלט, אז לילי הייתה צריכה לוותר. היא נרשמה לחוג בלט אבל הפסיקה באמצע. זה לא התאים לה", היא מספרת ל-mako.
אבל יש בנות שלא וויתרו והוכיחו שכדורגל דווקא יכול להיות "משחק של בנות". לפני כארבע שנים הקימה ליסה ברדין, אם לשתי בנות, את קבוצת "האלופות" בכרמי יוסף שהורכבה מבנות בגילאי 4-6. תוך שנתיים החלו הבנות הצעירות להגיע למפגשים עם קבוצות כדורגל נשים מצליחות ואף התחרו על המגרש במחצית המשחק של מוקדמות גביע העולם בכדורגל.
"הרעיון היה העצמה נשית לבנות הקטנות", מספרת אחת האימהות לילדות בקבוצה, "היו אז קבוצות כדורגל רק לבנים ולא היו קבוצות שמיועדות לבנות. המטרה של הקבוצה הייתה לתת לבנות את התחושה שאין שום טאבו, אין שום תחום בחברה שבת לא תוכל לעסוק בו ובגלל שזאת הייתה קבוצה גדולה של בנות האזור שגם הגיעה להישגים מאוד יפים, לא היה בכלל מקום לאיזשהו לעג. ההיפך הוא הנכון. הבנות היו מאוד גאות, הן הרגישו בטוחות לשחק כדורגל גם מול הבנים. הם הרגישו שהן יכולות ולא פחות טובות והבנים שבגילם אפילו קצת קינאו בהן.
הקבוצה פעלה במשך שנתיים ומאז יוזמת הקבוצה עברה להתגורר בחו"ל והיא התפרקה, אך המסר של הקבוצה, מסתבר, נטמע בשחקניות הצעירות. "הבת שלי, שהיום בכיתה ד' היא ספורטאית ולדעתי זה פרץ איזה מחסום פסיכולוגי עבורן. המסר שאין מקצועות ותחומים שהם לבנים או לבנות בלבד עבר".