אומרים שהילדים של היום הם לא מה שהיה פעם. שהם מתוחכמים יותר ומוסחים הרבה יותר בקלות בעקבות החיבור למסכים המרצדים. גם גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם יותר, וילדים שמבחינתנו רק בקעו מהביצה יכולים להעביר לנו שיעור על הציפורים, הדבורים ושיימינג בוואטסאפ. ביומיום הם נחשפים לתכנים שעושים הכל על מנת לצוד את תשומת לבם אבל עשויים להיות בעייתיים, אם מבחינת הצורה או מבחינת המסר. בדיוק לחור השחור הזה נכנסת ההצגה החדשה מבית מיומנה, ׳מלבי׳, שיוצרת מיוזיקל משיריו של מתי כספי, ומצליחה לשלב בין מוזיקה ותנועה ברמה הגבוהה ביותר, לבין בידור עכשווי וסיפור אהבה קלאסי. למופע לקחתי איתי את סופי, בת שמונה, לאחר שוידאתי שאין בו תוכן לא הולם לגילה ושאף אחד לא מת בסוף. הזהרתי אותה שזו לא הצגת ילדים אלא מופע לכל המשפחה, וככזה עשויים להיות שם דברים שיעברו לה מעל הראש. זה לא קרה. היא היתה מרותקת מההתחלה ועד הסוף, והודיעה שתשמח ללכת שוב.

על מה הההצגה? סיפור המסגרת של ׳מלבי׳ עתיק כמו שייקספיר. ההצגה, שמתקיימת בבית מיומנה שביפו, מגוללת סיפור שקורה ממש מחוץ לתיאטרון, ליד ככר השעון, שם שתי משפחות מנהלות דוכני מלבי מתחרים. במקום מונטגיו וקפולט מוורונה יש לנו את משפחת טלמון ומשפחת חכים מיפו, כולם קולניים מאוד, מוזיקליים, פיזיים להפליא ואויבים מושבעים. האיבה מגיעה לשיאה כשקרובת משפחה חדשה באה לשכונה ומתאהבת בבחור מהצד הלא נכון של המלבי. הסיפור מתגלגל לו בעזרת עיבודים מקורייים, מש-אפים וטוויסטים על שיריו של כספי, ביניהם: ׳לקחת את ידי בידך׳, ׳איך זה שכוכב׳, ׳יום שישי חזר׳, ׳בלילות הקיץ החמים׳ ו׳הנה פתחתי חלון׳.

אין תמונה
"תקשיב עכשיו איך הוא שר", אור טרגן ב'מלבי'

איך היה? אין הרבה הזדמנויות, בעיקר לא בישראל, להראות לילדים מיוזיקל מושקע. הבמה מעוצבת בסגנון אוף-ברודוויי חשוף, וכל המקום ניתן לכשרון הגולמי של הקאסט, שהוא נדיר באיכותו. את העלילה מספר נגן רחוב ציורי, (עידו קגן המוכשר בתור המבוגר האחראי), מספר יודע כל שעוזר להניע את הסיפור, וסביבו המשתתפים, בסגנון סיפור הפרברים, מפליאים בשירה, ריקוד ושילוב סגנונות שמביע גם את ססגוניותו של כספי עצמו. יש שם נגיעות אפריקניות, ברזילאיות, סווינג, ג׳יג אירי, היפ הופ לרוב, לא מעט השפעות מזרחיות ולבנטיניות והמון קצב, כמובן. בנאמבר אחד מנגנים כולם על כוסות, כמו בטרנד היוטיוב ההוא, וביתר מוכיחים המולטי-טאלנטים שהם יודעים לנגן גם על כלים סטנדרטיים, ביניהם בס, קלידים, גיטרה וגם חליל צד ואקורדיאון. הכוכבים של הסיפור, רותי אהרוני ואור טרגן (זוכה כוכב נולד) המקסימים, בולטים בשקט ובדיוק שלהם בתוך הנוף הרועש. המסר של ההצגה חשוב, והעובדה שהסיפור ממוקם ממש מחוץ לתיאטרון מדגיש כמה הוא רלוונטי: פילוג - אאוט. הרמוניה - אין. וכמובן, האהבה מנצחת. היא מדברת בשפה משלה ולא צריכה מילים או הגדרות.

מדד הנוכחות בקהל: האולם היה מלא בקהל מעורב, אנשים מבוגרים, הורים וילדים וכמה סבים ונכדים, כולם בני עשר ומעלה, כולם מחייכים, גם אם לא באותם הקטעים, וכמעט כל המבוגרים מצאו את עצמם לוחשים בעונג: ״את השיר הזה אתה מכיר?״

מה סופי חושבת? סופי, כאמור, היתה מהופנטת לכל האורך. ״אני חושבת שיאהב את זה כל מי שאוהב סיפורי אהבה,״ היא אמרה, וגם ציינה שההצגה עושה חשק אדיר לאכול מלבי. מזל שבפואייה הוקם דוכן שמספק את הקרייבינג ומחבר עוד יותר בין הסיפור לבין המקום.

מה אמא של סופי חושבת? אני מאמינה שזו הצגה שבני שמונה עד שמונה עשרה שאוהבים מוזיקה ותנועה יעופו עליה, ועל הדרך יספגו את המוזיקה העילאית של כספי ומסרים חשובים על סובלנות. דבר אחד שהפריע לי, בעיקר על רקע כל אלה, היו התלבושות של הבנות. לא משהו חריג בנוף אבל כן מהסוג המחפצן. יש פה אסופת כשרונות אדירים, זה מיותר.

בשורה התחתונה: הזדמנות פז להורים לקחת הפוגה מהפסטיגלים, הגאליסים והחממות ולשבת לשעה וחצי של כיף עם הילדים.

מיועד לגילאים: לכל המשפחה, אבל לדעתי לא מתחת לגיל 7.

מועדי הצגות ומחירים: באתר.

יוצרים: בועז וג'רי ברמן | עיבודים מוסיקליים: בועז ברמן, מתי כספי | משתתפים ושותפים ליצירה: רותי אהרוני, טליה ביק, רוני פרויינד, תום שטדלר, איתמר דרי, טל לוי, הגר אנוש, עידו קגן, אור טרגן, דניאל אזולאי, אורי אלקיים, נופר כתב, רוני אראל | ייעוץ אמנותי: אילון נופר | כוריאוגרפיה: נטלי פיק | עיצוב תפאורה ותלבושות: דנה צרפתי

אפצ׳י - יום בחייו של ליצן מצונן

אין תמונה
יום בחייו של ליצן מצונן ומצויין

לא מזמן התוודענו לקולורופוביה, מילה גדולה לפחד משתק מליצנים ממנו סובלים ילדים שהופכים בהמשך למבוגרים. ניכר שכל אלה מעולם לא פגשו את אפצ׳י, הליצן המתוק, הפעיל וההיפוכונדר, שאוהב בעיקר לדוג, לישון ולטפח את הגינה שלו, ועל הדרך לעשות טוב בלב לילדים ולהורים שלהם. מדובר בהצגת יחיד מינימליסטית של האמן לושה גבריאלוב, שחקן וליצן שגם כתב וביים אותה, והגיעה כבר למיטב הפסטיבלים העולמיים בז׳אנר.

על מה הההצגה? מדובר בהצגה ללא מילים (כמעט) הפורטת לפרטי פרטים וסלפסטיק את יומו המלא, מזריחה ועד שקיעה, של אפצ׳י בעל האף האדום והחורים בנעליים, שמתכונן לצאת לדוג לאחר שמקבל דיווח מחבר טלפוני על דג גדול, אבל לעולם יש תוכניות אחרות עבורו. הגשם מתחיל לטפטף, הליצן חולה ושרשרת האפצ׳י מתגלגלת עד לסוף הטוב לקולות צחוק הילדים.

איך היה? מדובר בהצגה נדירה יחסית בכך שהיא פונה במיוחד לקהל צעיר. אין פה נסיונות לקרוץ להורים עם בדיחות שעוברות לילדים מעל לראש, ואפצ׳י הליצן מקפיד להביט בהם תמיד בגובה העיניים. הילדים בקהל שאגו, צווחו והתפוצצו מצחוק, ולא היה צורך (או סיכוי) לנסות להשתלט עליהם. מדובר בהצגה של איש אחד השואבת ישירות ממסורת הליצנים הענקיים (לדוגמת סלאבה פולונין), ומספקת חוויה פשוטה וצנועה מאוד, עם פתרונות במה מתוקים וחכמים, המאפשרים לילדים וגם להורים לתת את תשומת לבם המלאה לליצנות המדוייקת, המצחיקה ולרגעים הפואטית והנוגעת ללב של גבריאלוב.

מדד הנוכחות בקהל: רוב הקהל היה מורכב מפעוטות ממש, מגיל שנתיים ועד חמש, ומהוריהם שהפכו גם הם לילדים ל-45 דקות.

מה מקס חושב? מקס בן השלוש נאלץ לשבת עלי כמעט כל המופע כי פחדתי שיפול מרוב התלהבות, צרחות השתתפות ופרצי צחוק מהכיסא שלו. כשהסתיים הוא מיד פסק ש״זה היה ממש כיף!״ ומאז מדבר לא מעט על האף של אפצ׳י שהפך, כשחלה, מאדום ללבן, ועל הזחל שניסה לזחול על הגג והחליק שוב ושוב כשהנחירות של אפצ'י הרעידו את הבית.

מה אמא של מקס חושבת? כיף לראות התנהלות צנועה כל כך שמנגישה את עולם התיאטרון לילד. המוזיקה מעולה, הפתרונות הבימתיים קסומים ומבחינתי מדובר בהזדמנות להעניק מתנה איכותית ותרבותית לילדים, בעיקר אלה הקטנים כל כך, וביריית פתיחה מושלמת לכל ההצגות שיבואו בהמשך.

בשורה התחתונה: מה רוצה הורה יותר מלראות את הילד שלו משתולל בצחוק פרוע במשך כמעט שעה?

מיועד לגילאים: שלוש ועד 120

מחיר: 45 שקלים

מועדי הצגות: ניתן להתעדכן בעמוד הפייסבוק של אפצ׳י.

יצירה, בימוי,עיצוב תפאורה, עריכה מוסיקלית ומשחק: לושה גבריאלוב

אין תמונה
חוויית תיאטרון ראשונה מושלמת לקטנטנים

>> לעוד ביקורת על הצגות ילדים היכנסו לכאן