בשל העובדה שילדים רבים כל כך מאובחנים היום עם הפרעות קשב, חרושת השמועות שהתפתחה לה סביב התסמונת – הטרנדים והמגמות עליהם שומעים חדשות לבקרים, הם כבר נחלת הציבור כולו: ילדים, מתבגרים, סטודנטים והורים. וכאשר תופעה נעשית כה ידועה, נלווים אליה באופן בלתי נמנע גם לא מעט מיתוסים, שעשויים לא רק להטעות – אלא אף לגרום נזק. הנה שישה מהם שרצוי מאוד להפריך.
1. הילד היפראקטיבי? יש לו הפרעת קשב – לא בהכרח
הפרעת קשב היא תסמונת המאופיינת קודם כל על ידי פגיעה בקשב (היכולת לסיים מטלות, למשל) ובריכוז (כמו היכולת להתמקד במשהו ספציפי). רופאים מבחינים בין שתי הפרעות: ADD - הפרעת קשב שהיא ללא היפראקטיביות, ו-ADHD שהיא הפרעת קשב עם היפראקטיביות. אף כי היפראקטיביות שכיחה – היא אינה הקריטריון לטיפול תרופתי בהפרעות קשב, ומבחנים שונים יכולים לבודד את ההיפראקטיביות כמרכיב בהפרעה או לשלול אותה לגמרי. מה שצריך לעורר נורה אדומה הוא קודם כל הישגים לימודיים נמוכים של ילדים או בעיות בעבודה ובתפקוד יומיומי אצל מבוגרים – למשל, פיטורים חוזרים, אי קידום או אי יכולת למלא את התפקיד בהתאם לנדרש ברמה מספיקה.
2. יותר בנים מתמודדים עם הפרעות קשב מאשר בנות – לא בהכרח
מסיפורים שאנחנו שומעים בכיתות הלימוד ובחוגים, נוצרת תחושה שבנים מתמודדים עם הפרעות קשב הרבה יותר מאשר בנות, אך זה לא לגמרי נכון: הם פשוט מתמודדים עם הפרעת הקשב באופן שונה ולכן בנים מאובחנים יותר מאשר בנות. על פי הנתונים הסטטיסטיים - היפראקטיביות שכיחה יותר אצל בנים לעומת בנות, מה שמושך תשומת לב רבה יותר מצד ההורים ומגורמי החינוך. נוסף על כך, גם כאשר ההפרעה זהה, האופן בו בנים מחצינים הפרעת קשב שונה מהאופן בו בנות מחצינות אותה: הפרעת קשב אצל בנות באה לידי ביטוי בדרך כלל בביישנות רבה, רגשות אשם ובמאמץ רב לכפר על הקושי במיקוד, בעוד שבנים משתדלים הרבה פחות לעשות זאת.
3. בעידן המסכים, לכולם היום יש הפרעת קשב – לא נכון
בעידן הסמארטפונים, האינטרנט והפוקימון-גו, הרבה אנשים היום חושבים שהסיבה שהתופעה של הפרעות קשב כה שכיחה נובעת משגרת היומיום העמוסה וממסיחי הדעת הטכנולוגיים הרבים. למרות שייתכן ויש לחיים המודרניים השפעה – הקשר עוד לא הוכח מבחינה מחקרית. הסיבה העיקרית לכך שהתופעה כה שכיחה היום היא פשוטה מאוד – יש לכך יותר מודעות: לפני 30-40 שנה, כ-25% מהאנשים אשר סבלו מהפרעות קשב ולא הובחנו בזמנו הוגדרו בכלל כסובלים מדיכאון וקיבלו תרופות נוגדות דיכאון.
4. אפשר לטפל בהפרעת קשב ללא תרופות – לא מספיק
הפרעת קשב היא גנטית תורשתית ונובעת בין השאר כנראה מחסר בנוירוטרנסמיטר (מוליך עצבי מוחי) דופמין. המוח עובד בצורה של רשתות, כאשר ההוראות המועברות בין הרשתות עוברות באמצעות דופמין. כלומר, על מנת שתהיה פעולה רציפה, נדרש המוליך העצבי שמקשר בין הוראה לפעולה. הפרעת קשב היא מצב בו המוח נותן הוראה אבל הגוף לא מצליח להוציא אותה לפועל. אופי הבעיה מגדיר את אופי הפתרון – טיפול תרופתי יכול לסייע במובן שתרופות משלימות את כמות הדופמין הנדרשת על מנת להוציא לפועל פעולות באופן תקין.
כמובן שגם ליווי התנהגותי ופסיכולוגי הם חשובים, אך לא כדאי לוותר על הטיפול התרופתי: חשוב לזכור שבעבור מי שכן משקיע בלימודים או בעבודה חוסר היכולת להגיע להישג הרצוי גורם לתסכול ולדימוי עצמי נמוך שיכולים לגרום, בסופו של דבר, לדיכאון: ניתן למנוע זאת על ידי הבנה שמדובר במצב קליני, ובתור שכזה, דורש טיפול קליני – ולא לגרום לאותם אנשים לחשוב שמדובר בבעיה התנהגותית או נפשית.
5. על מנת לאבחן הפרעות קשב צריך מבחנים פסיכו-דידקטיים – לא מספיק
אבחון פסיכו-דידקטי בודק אם ישנה בעיה רגשית או לקות למידה אשר גורמים לחוסר ההצלחה בלימודים או בעבודה – אך כאמור, אף כי המבחנים יכולים לגלות את האלמנטים הללו, הם אינם יכולים לאשש או לשלול הפרעת קשב. מדובר במבחנים יקרים, ולכן חשוב לזכור שעל מנת לאבחן הפרעת קשב צריך קודם כל לקבל אבחון ראשוני מהרופא (כאשר הקריטריון הבסיסי הוא חוסר הצלחה בלימודים או חוסר יכולת להתקדם ולהתמיד בעבודה) ולאחר מכן לעבור מבחנים המיועדים לכך, כגון מבחני TOVA או MOXO.
6. אין הרבה אפשרויות של תרופות – לא בהכרח
אף כי ריטלין מוכר מאוד בהקשר של הפרעות קשב – זוהי בהחלט לא התרופה היחידה: הטיפול הראשוני הינו עדיין בתרופות ממשפחת מתילפנידאט כמו ריטלין (השפעה של ארבע עד שמונה שעות ביום), קונצרטה (משך השפעתם של 12 שעות) ופוקלין (טווח השפעה של 10 שעות). בנוסף, היום קיים מגוון רחב של טיפולים נוספים, דוגמת תרופות ממשפחת האמפטמינים: אדרל (טווח השפעה של שש שעות), וויואנס (עד 14 שעות השפעה).
מאוד חשוב להיוועץ ברופא לגבי התרופה המתאימה ביותר, ולא להיכנע לתפיסה שתופעות לוואי הן הכרח. ההחלטה הן על סוג התרופה והן על מינונים משתנה בין אדם לאדם: מישהו שעובד בעבודה פיזית צריך תרופה קצרת טווח, ומישהו שעובד שעות ארוכות, מול מחשב למשל – צריך תרופה בעלת טווח השפעה ארוך יותר. באופן דומה, ילדים בחטיבה ובתיכון אשר צריכים להתרכז לשעות ארוכות (בשיעורים פרטיים אחרי הצהריים, למשל) בעיקר זקוקים לתרופה עם השפעה ארוכה – לעומת ילדים קטנים יותר שאולי צריכים פחות זמן השפעה. משום שצורת הטיפול כיום היא בניסוי וטעייה, חשוב מאוד לשים לב שהטיפול אכן מועיל ותואם את אורח החיים ואת הצרכים של כל מטופל באופן אינדיבידואלי.
הכותב הוא ד"ר מרב חן, ראש תחום נוירולוגיה ומנהל רפואי של מנהלת אשדוד במחוז מרכז של הכללית