מיתוסים נוצרו בתרבות שלנו, מתוך החיים עצמם, הם שייכים, וקשורים לאמונות שלנו לגבי סיטואציות, ערכים אפילו רגשות. הבעיה, כשאנחנו מפסיקים לבדוק מה מתאים לנו ולוקחים אמירות כלליות כמובן מאליו. אז הנה כמה סימני שאלה על מיתוסים שקשורים לחינוך ילדים. במקום סימני קריאה, נשים סימני שאלה. ומשם הבחירה, כבר תהיה נכונה יותר עבורנו. אז הנה כמה מיתוסים בחינוך שכדאי להפריך:
חשוב לאכול בריא
לא. לא חשוב לאכול בריא, אם זה אומר לאכול במתח, בכעס, במאבקי כוח. חשוב יותר לאכול בריאות נפשית. תחשבו כמה אנחנו מדברים איתם על נושא האוכל, בשם המיתוס של אכילה בריאה. מנסים (בצדק אגב) שיאכלו בריא. אבל מה אנחנו למעשה מייצרים? אווירה לא נעימה סביב השולחן, ילדים שמתרגלים שהמון תשומת לב ניתנת להם אם הם לא אוכלים\ אוכלים את מה שאסור\יושבים לא יפה ליד השולחן. תשומת לב רבה, היא סיבה מספקת, להמשיך ולהעסיק אותנו ההורים סביבם. זה אחלה אוצר. לפעמים זה גם יכול להיות סוג של מאבק כוח: כשההורה מחליט על הרבה דברים ונותן תחושה של שליטה, אז במקומות שאין באמת שליטה, כמו אוכל, ילד יכול לבחור, שלא במודע, להיות במקום שהוא בעצם שולט. כי הוא מחליט מה הוא יאכל או לא, בסופו של דבר.
אנחנו מנסים להסביר דברים חשובים בזמן לא מתאים – בעת הארוחה עצמה למשל: "תראי איך את יושבת, כל השיער נכנס לך למרק, תאספי את השיער", "כמה קטשופ אתה שם? זה מלא סוכר, אני אקח לך את זה אם תשים עוד" לא חבל? התיישבנו לאכול, חכו עם הלמידה לזמן אחר, שלא קשור לאוכל, ובעיקר, בואו נדגים בעצמנו, את מה שנראה לנו "אכילה בריאה", תוך כדי שמירה על אווירה נעימה ושולחן אוכל שכיף להצטרף אליו. לאכול בו בריאות נפשית.
ביקורת בונה
לא. ביקורת לא בונה כלום חוץ מתחושת ערך נמוכה. ביקורת בונה היא תחפושת למה שיש לי להגיד לך וכדאי טוב טוב שתקשיב לי. נכון, ילדים עושים טעויות, (גם מבוגרים ומבוגרות דרך אגב...), הם לא שמים את הכוס במרכז השולחן ואז היא עלולה להישבר, הם לא לומדים למבחן כי העדיפו ללכת לחוג כדורגל, הם לא לקחו מעיל והיה להם קר. ואנחנו דרך הביקורת מנסים ללמד מה כן צריך להיות. לד"ר אדלר, שאת גישתו אני מלמדת, היה משפט מקסים על למידה: "יש ללמד מתוך ידידות ושמחה" ככה מתרחשת למידה טובה. ככה, יש רצון להקשיב ולהתפתח.
אז איפה הידידות והשמחה בביקורת? זה לא אומר שלא נגיד את מה שאנחנו חושבים. או נדריך התנהלות נכונה במקום מוטעית, השאלה מתי נעשה זאת, (לא בעת ההתרחשות, אלא בזמן רגוע כשיכולה להיות הקשבה) ואיך יהיו הטונים שלנו, המבטים שלנו, המגע שלנו. אם נהפוך ביקורת, ל"הדרכה", כבר הטון, המבט, הקול שלי, ישתנה ונוכל לייצר למידה מתוך ידידות.
צריך להציב גבולות לילדים
מה הבעיה עם המשפט הזה? שהוא מבלבל מאד. כי כאילו אמור להיות איזשהו גבול, שהילד יודע אותו ועליו לעמוד בו. ואני רוצה לשנות את הצדדים הפועלים. אמור להיות גבול, זה נכון, אבל מי שאמור לדעת אותו ולעמוד בו, הוא אנחנו, ההורים. כשאני אדע מה הגבולות שלי, עד איפה אני מרשה ומאיפה אני לא מרשה. ואני אעמוד בזה, זה אומר שאני אדאג שהדברים יקרו לפי הגבולות שאני מאמינה בהם, בדרך מכבדת כמובן. לדוגמא: גבול שעד שבע, צריך להיכנס למקלחת. יש לנו נטייה, לזרוק רעיונות לחלל החדר ולצפות שיתגשמו: "איתי, כנס למקלחת". איתי מצידו, משחק כרגע פיפ"א, אין לו שום כוונה להפסיק. מתי יפסיק? כשאגיע ואצעק: "תן לי את זה, אתה סיימת להיום אדוני. פעם הבאה תדע להקשיב לי". ההצעה שלי: לדבר בזמן רגוע, על ההתנהלות שאני מצפה לה סביב הנושא, לשאול את הילד אם רוצה להוסיף משהו, להסכים על ההתנהלות לוודא שהגבול ברור. ובזמן אמת, להכין כמה דקות לפני: "איתי, כמו שסיכמנו, בעוד חמש דקות מכבים את המשחק ונכנסים למקלחת", ואחרי חמש דקות, אגיע ואשאר. לא אלך, לא אחזור לעיסוקי. אהיה שם בנוכחות מלאה כדי לוודא שהגבול שלי, והתקדמות הערב, אכן קורית.
לא להתערב במריבות אחים
לסמוך עליהם שיסתדרו. כן אבל... לא הבנתי, כל כך הרבה דברים, באחריותנו ללמד ולהדריך את ילדנו ופה, דווקא במקום הכול כך מאתגר הזה: שיסתדרו? ומאיפה אני סומכת עליהם שיסתדרו, הרי רוב הפעמים זה לא קורה. ומה זה ה'להסתדר' הזה? האם הם באמת למדו להתחשב? להתאפק? לחכות לתורם? לוותר? להתעקש? או שסתם התעייפו. כל כך הרבה מיומנויות חברתיות, אפשר ללמוד דרך השדה הזה של האחים, שאם נלמד להיות מעורבים ולא מעורבבים (רגשית, קולנית, פיזית), נוכל ללמד אותם להסתדר באמת, להצביע על הפעמים שפתרו יפה והמשיכו, נציין אילו מיומנויות ראינו פה. לא נשפוט או נחקור ונחפש אשמים, אלא נבדוק איך הם מציעים לפתור את מה שקרה. ואז, ורק אז, נאמר בנחת: אני באמת סומכת עליכם שתסתדרו.
תפקידנו לגדל ילדים מאושרים
אין בעיה עם אושר, מטרה חשובה שבסופה טמונה, יותר הנאה ממשימות החיים. רק, אם נסכים על ההגדרה של מה זה ילד מאושר, אז יכול להיות שהסעיף הזה דווקא נכון ויש לשמור עליו כמו שהוא. אבל בדרך כלל, אושר בעינינו זו שמחה תמידית. בואו נבחין בין שמחה תמידית לשמחה פנימית. בואו נבחין בין ילד שיודע להיות מתוסכל וכועס, אבל גם יודע להירגע ולהמשיך הלאה. בואו נבחין בין ילד שנעלב ויודע להתגבר ולהמשיך לשחק, לבין ילד שלא מצליח להתאושש מהאירוע. אין פה ילד בסדר או לא בסדר, יש פה הסתכלות, על כך שהחיים מורכבים מהמון רגעים ואחד החששות שלנו ההורים זה ילד עצוב או מתוסכל. אבל אם נכיר בעובדה שזה חלק מקשת שלמה של רגשות שהיא הרבה מעבר לאושר, היא באמת עולם ומלואו, אולי נוכל קצת להקל על עצמנו ועליהם, בכך שנאפשר, מבלי להיבהל, גם רגעי תסכול ועצב, בדרך אל האושר.
הכותבת היא מדריכת הורים ומרצה בסגל מכון אדלר.