אליקס פביש רכשה עם בעלה את בית החלומות שלהם כשהייתה בהריון השני. הכל נראה מושלם: בית פרטי משלהם בו יוכלו לגדל את אלברט בן השלוש ואת אחיו שבדרך. היתה רק בעיה אחת: אלברט לא הסכים להכנס לחדר השינה החדש שלו.
״לפני שעברנו, אלברט היה ישן מצויין,״ מספרת האם. ״בנינו איתו התרגשות טובה לקראת המעבר והחדר החדש, אבל מהרגע הראשון הוא סירב לישון בחדר הזה. בכל לילה הוא היה מגיע למיטה שלנו ונרדם בה. הייתי רגע לפני חופשת לידה וזה הדאיג אותי. יום אחד ישבתי על המדרגות והוא ירד בהן ואמר: אמא, אני לא אוהב את הגברת שבחדר שלי, שצועקת כל הזמן. כל שערות הגוף שלי נעמדו.״
פביש חוזרת ואומרת לתקשורת, שמתעניינת מאוד בסיפור, שהיא לא מאלה שמאמינות ברוחות רפאים שרודפות בתים ישנים, אבל מאחר שאלברט לא נוהג להביא תכנים מהסוג הזה, היא נבהלה. ״הוא מסוג הילדים שמדברים רק על מכוניות ומחקה כל היום קולות של סירנות. זה לא התאים לו,״ היא מסבירה. ״והוא המשיך: האישה הזאת נכנסת אלי לחדר וצורחת עליי. היא לא רוצה שאני אהיה שם ואני לא אוהב אותה.״
אלברט תיאר את האישה כזקנה, אסופת שיער, בשמלה ארוכה. ״הוא תיאר את האישה בפרטי פרטים ולא זיהיתי את התיאור מתוכניות הטלוויזיה שהוא רואה. כשאבא של אלברט חזר, דיברנו על זה כמשפחה. גם הוא נחרד מהדברים. שאלנו חברים מה לעשות והם המליצו על מומחה, שהגיע, לקח 300 דולר והתיז חומץ תפוחים בכל הבית.״
המומחים הבאים שהתייצבו בפתח ביתם של בני משפחת פביש היו לוחשים לרוחות. חברה מסודרת שעובדת עם הרבה מתווכים. ״הם הגיעו עם כלב רוחות, שבא לעזור. הם התפצלו, ואחת מהם נכנסה לחדר של בני כדי לתקשר עם הרוח. המסקנה: יש בבית רוח של אישה שנמצאת שם משנות העשרים, אז פגעה בה רכבת. האישה הזאת שונאת רעש. הלוחשים לרוחות אמרו ששיחררו את הרוח, לא לקחו כסף והלכו. אני חשבתי שהם ישדדו אותנו.״
למרות החשש, בני הזוג הרגישו שמשהו בבית השתנה לאחר הביקור המשונה. ״התחושה היתה טובה יותר. פתאום הכל נראה מואר ומלא אנרגיה קלה. אני לא יכולה להסביר את זה. הבן שלי מיד רץ למיטה שלו, והכל היה בסדר. הוא אמר: אמא, האישה הלכה. ואני אמרתי: תודה לאל. אני לא יודעת כבר במה אני מאמינה, אבל משהו קרה. חווינו משהו די מרתק.״