יותר מ-10,000 בני אדם נאלצו להיכנס לבידוד מאז שמוסדות החינוך פתחו את שעריהם, כשעוד ועוד בתי ספר נסגרים מדי יום. בתקופה האחרונה קראתי עשרות פוסטים של מורים, הורים ותלמידים שחוששים מהחזרה לספסל הלימודים. נתקלתי בעצמי בילדים שנמנעים מלהגיע לבית הספר כי הם גרים עם אדם בקבוצת סיכון או כי הם חוששים מהדבקה המונית, ואפילו הגיעו לידי סיפורים של תלמידי תיכון שקיבלו ציון נכשל במבחנים חשובים רק כי חששו להגיע, להידבק ולחלות.
כך קרה לנער שהתקשר אליי ופרץ בבכי במהלך השיחה: אמו החד-הורית חששה שידביק את אחיו הנמצא בקבוצת סיכון, והוא נאלץ לוותר על הבחינה וקיבל ציון נכשל. הנכשל שקיבל כנראה לא מבטא את הידע שלו, אלא אך ורק את החשש שלו ושל בני משפחתו מפני הקורונה; הציון גרם לו לעוגמת נפש והעמיד אותם באור לא נעים בפני החברים, ובגיל ההתבגרות יש לכך חשיבות עצומה.
בני נוער זקוקים לחיזוקים ולתמיכה נפשית. אם אנחנו המבוגרים מבולבלים ולחוצים מהלא נודע, אז הם חוששים פי כמה וכמה. אסור למערכת החינוך לוותר עליהם; היא צריכה להתעורר ולתת פתרונות חדשים, כאלה שמתאימים למציאות העכשווית. מותר לחשוש ולדאוג, ומשרד החינוך צריך למצוא פתרונות חלופיים לילדים שחוששים להגיע ללימודים. לתת לילד ציון שלא הולם את הידע שלו זה לא פתרון חלופי, וזה בטח לא מעשה נכון או ראוי.
המקרים הללו מעלים שאלה מעניינת יותר. האם מערכת החינוך הישראלית בשנת 2020 ממלאת את תפקידה? האם הלמידה מרחוק פתחה צוהר ללימוד יצירתי, או שמערכת החינוך רק התאימה את עצמה לתקופת הקורונה? כולנו זוכרים את שיעורי תנ"ך בבית הספר היסודי או בחטיבת הביניים בהם ביקשו מאיתנו לזכור בעל פה את קינת דוד, אך האם שינון הוא באמת הדרך הנכונה להטמיע את החומר? למה תלמידים חייבים להגיע ולהיבחן גם בצל המגיפה?
בתור מי שלמדה חינוך לא מעט שנים, אני יודעת שיש אינספור דרכים להעריך את הידע של התלמידים. הם יכולים לכתוב עבודות חקר, למשל, ואפשר גם לנהל איתם שיחה קצרה בעל פה. הכל חוץ מלתת להם ציון נכשל. אם אנחנו רוצים להרחיק לכת, אפשר גם ללמד אותם איך ללמוד, לחקור ולשאול שאלות. מערכת החינוך צריכה יצירתיות וחופש פעולה. הגיע הזמן להתבונן כלפי מעלה. הגיע זמנו של הלימוד היצירתי.