"אספתי את אחותי מהגן הביתה. אימא הגיעה, אמרה שאני אפתח את הדלת, היא הייתה בדיוק באמצע שיחה עם סבתא. אחרי שניתקה, היא ישבה על הכיסא והתעלפה. אבא לא היה בבית. אמא הצליחה להגיד לי שאתקשר לסבתא, אבל התקשרתי לאמבולנס. בינתיים הלכתי לשכנה ודפקתי בדלת אבל היא לא ענתה. חזרתי לראות מה עם אימא ועם אחיות שלי, כשראיתי שהכול בסדר, הלכתי שוב לשכנה. היא באה והתקשרה לדוד שלי. האמבולנס הגיע, ולקחו את אימא לבית חולים".

כך, במילים אלו משחזר ש' בן ה-14, את היום בו חייו התהפכו על פיהם.

ברגע שהאם אושפזה, ש' ואחיותיו הוצאו מיד מהבית בשל התנהלות לא תקינה של האב. בתחילה היו אצל הסבתא, ואז הופנו למרכז חירום. אימו של ש' הייתה מאושפזת בבית החולים במשך 8 חודשים, ש' הספיק לבקרה פעמיים לפני שנפטרה.

"היה חסר לי בבית מישהו שיעזור לי, שיקשיב לי כשקשה לי", הוא מספר. עד שלפני שלוש שנים הוחלט להעבירו לפנימיית אמונה. "אני מרגיש שהתבגרתי, אני מאוד מחובר למדריך שלי, אנחנו משחקים ומתראים מספר פעמים בשבוע. בתקופה הזו של הסגר יש עדיין טיפולים, חוגים ופעילויות כך שאני ממש לא מרגיש קושי".

ישנן 5 פנימיות אמונה לילדים ולנוער בסיכון. אחת מהן היא נווה לנדי שנמצאת באבן שמואל. הפנימייה בעלת הציביון הדתי, מכילה 75-80 ילדים ונוער מגיל 6 ועד 18. הילדים לומדים במסגרות שונות: בתי ספר לעיצוב התנהגות, חינוך מיוחד וישיבות תיכוניות. מתחילת הסגר, הצוות בנווה לנדי נאלץ לעבוד משמרות כפולות וזאת בנוסף להתמודדות עם הקושי להחזיק בתוך פנימייה נוער שמגיע מרקע לא פשוט ועם מגוון רחב של קשיים.

"בכל 5 פנימיות הרווחה של אמונה, נמצאים עשרות רבות של אנשי צוות. הם פועלים בעומס כפול רק כדי לאפשר לילדי הפנימייה חיי שגרה ככל שניתן", מספרת יו"ר אמונה ליאורה מינקה. "החברה הישראלית מוחאת כפיים בצדק, לצוותי הרפואה והמשטרה, אך עם זאת, צריך להוסיף הוקרה חברתית ענקית לצוותים שעוסקים בהצלת נפשות של ילדים ונוער בסיכון. הקורונה מציבה אתגרים הן במובן הפיסי, הן הנפשי, הן הלימודי והן החברתי".

קושי עצום

אלעד כהן, רכז הפנימייה, נמצא כבר 8 שנים בנווה לנדי, מספר כי התקופה הנוכחית מורכבת ועמוסה לכלל הצוות בפנימייה. "הצוותים נמצאים משמונה וחצי בבוקר ועד 10 בלילה, ולא רק שהמדריך בכובע של אבא ואימא- עכשיו הוא גם בתפקיד המורה".

אלעד כהן, רכז הפנימייה בנווה לנדי עם חניכים (צילום: דוברות אמונה, יחסי ציבור)
אלעד כהן, רכז הפנימייה בנווה לנדי עם חניכים | צילום: דוברות אמונה, יחסי ציבור

"חשוב לנו שלא ייווצרו פערים, מדובר בילדים עם מורכבות של קשב וריכוז ברמה גבוהה הלימוד בזום קשה להם ולכן אנו מנסים להיות יצירתיים ולהנגיש את החומר, כמו בשיעור פרטני שיש להם עם בנות שירות", הוא מספר. "בתקופת החגים רוב הילדים אמורים לצאת לבתים, השנה כולם נשארו, והצוותים היו כאן 24/7 כולל חגים ללא הפסקה. אשתי מורה ויש לנו שלושה ילדים קטנים. אנחנו מנווטים בין הזום שלה למשמרות שלי. אם ביום רגיל אני נמצא פה 10 שעות, כרגע אני נמצא 15 שעות, זה קושי עצום".

אלעד מספר כי לנווה לנדי מגיעים ילדים מבתים קשים, רובם הוצאו על ידי צו בית משפט, חלקם בשיתוף עם ההורים. אלו בתים שפגעו בילדים פגיעות פיזיות, רגשיות או מיניות. "כל ילד מתחיל כאן תהליך, וזה תהליך ארוך כי הפגיעות קשות. יש ילדים שאין להם יעד לחזור הביתה כי אין בית, או שהבית הזה פוגע. יש גם ילדים שהגיעו מאימוץ או אומנה ואין להם לאן לחזור אלא לעתים להתארח אצל משפחות".

אלעד מספר על קשר אישי שנוצר בפנימייה עם י' בן ה-14, שנמצא בנווה לנדי כבר 5 שנים. בגיל שנתיים וחצי הוצא מביתו בשל חוסר מסוגלות הורית, במשך מספר שנים הסתובב במשפחות אומנה ועבר תשע מסגרות שונות עד שהגיע לנווה לנדי. בשנים האחרונות י' מתארח בסופי שבוע ובחגים בביתו של אלעד.

"היה לי ברור שאכנס לבידוד"

מעל 15 ילדים נכנסו לבידוד בזמנים שונים, בעקבות חשיפה לחולה קורונה במוסדות החינוך בהם הם לומדים. עם כל ילד שנשאר בבידוד, נשאר גם מדריך שמתנתק במשך שבועיים שלמים מחייו האישיים, ואף לוקח על עצמו סיכון שיידבק.

עדן גרמאי מדריכה בנווה לנדי עם חניך (צילום: דוברות אמונה, יחסי ציבור)
עדן גרמאי מדריכה בנווה לנדי עם חניך | צילום: דוברות אמונה, יחסי ציבור

עדן גרמאי (25) מדריכה מזה שלוש שנים בנווה לנדי, נכנסה לאחרונה מרצון לבידוד עם מספר ילדים. "היה לי מאוד ברור שאכנס, אין כאן בכלל שאלה. אני איתם בכל סיטואציה. אני, שלושה מדריכים נוספים ורכז נכנסו עם 12 ילדים לבידוד. מהבוקר עד הערב היינו יחד, בארוחות ופעילויות שונות, ממש כמו משפחה גרעינית. הקורונה עשתה טוב לקבוצה שלי, שיש בה ילדים מגיל שמונה ועד 11. זה איחד אותם ונתן להם מקום משלהם, הם עלו מדרגה מבחינה חברתית ורגשית. אחד הילדים למשל התקשה להעסיק את עצמו, הוא אמר לי שהוא ממש רוצה לצייר, אז הבאתי לו מה שהוא היה צריך, במהלך הציור הוא נפתח ודיבר על החיים שלו וגם גיליתי בסוף שהוא ממש מוכשר בציור".

אלירז כהן קולנגי, עובדת סוציאלית קלינית בפנימיית אמונה נווה לנדי מספרת שהילדים שמגיעים ממציאות מורכבת, פוגשים כעת אי וודאות והשגרה שלהם מופרת, מה שתורם להעלאת רמות החרדה והסטרס.

"אנחנו מקפידים על שגרה כי זה הדבר הכי חשוב, זה מה שעוזר לשמור על עוגן ויציבות וסדר יום. אנחנו מקפידים שיהיה לו"ז קבוע ואנשים קבועים. על אף שיש לי תאומים קטנים בבית, ברור לי שאני מגיעה כי זה מה שצריך. כל אנשי הצוות והמערך הטיפולי - הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים והמדריכים הם לב ענק ופועם, וכולם מגויסים למטרה. אנשים כאן וויתרו על חגים עם המשפחה והתגייסו בשניות להישאר בבידוד עם הילדים. ההבנה היא שאנחנו מגיעים למקום שבו צריכים אותנו, ואם לא נהיה שם, ולא נשמור על השגרה, דברים אחרים יקרו, אני מרגישה שזה שומר גם עליי כי אני חוזרת הביתה עם כוחות".