חוק אצבע הוא שכל ההורים מסביב לעולם, לא משנה על איזו יבשת ילדו אותם, אוהבים את ילדיהם ומעוניינים לתת להם את הטוב ביותר, לתפיסתם. סגנונות ההורות שיוצאים מתוך הבסיס הזה משתנים מתרבות לתרבות. מפעם לפעם סוחפת את המערב תורת חינוך חדשה. אחרי תורת ה"טייגר מאם" הסינית הקשוחה, מגיע אלינו ה"נונצ'י" הקוריאני, שכולו קשיבות ודריכות.
אחת הסיבות לדיבור החם על הנונצ'י כרגע הוא ספר הורות של עיתונאית הניו יורק טיימס יוני הונג, ושמו "כוחו של נונצ'י: הסוד הקוריאני להצלחה ושמחה", בהוצאת פינגווין המכובדת. "אחת המילים הראשונות שלמדתי כילדה היתה נונצ'י," מסבירה הונג. "התרגום המילולי הוא 'מידת עין', ונונצ'י היא היכולת לחוש את מחשבות ורגשות האחר ולהגיב בהתאם. זו היכולת לקרוא במהירות את החדר ואת רוח הקולקטיב. המהירות היא העניין בנונצ'י. אלה שיש להם נונצ'י מהיר משנים את ההנחות שלהם והפעולות שלהם על סמך מילה אחת, מחווה או הבעת פנים בודדת. הם כל הזמן עירניים ונוכחים".
בקוריאה, מסבירה הונג, נונצ'י הוא כח על. יש המאמינים שאפשר לקרוא בעזרתו מחשבות. על אף שלא מעורבת בעניין איכות על-טבעית, אדם הידוע כבעל נונצ'י זריז ומכוונן היטב יוכל לייעץ לאחר בהחלטות חיים חשובות, להצליח מאוד בעבודה, ולהיות מוערך ורצוי בכל סביבה. "קל לבלבל נונצ'י עם אמפתיה," מבהירה הונג, "אבל יותר מדי אמפתיה יכולה להכשיל. נונצ'י מצד שני משתמש קודם כל בהבחנה, בקשב, ואז מאפשר לך להחליט איך לפעול, ומסייע לך להשאר על קרקע יציבה. בשביל נונצ'י חזק כל מה שצריך זה עיניים, אוזניים, והחלק הקשה: מח שקט."
הונג חוזרת ומדגישה כי "בחינוך הקוריאני נונצ'י לא פחות חשוב מ'תביט ימינה ושמאלה לפני שאתה חוצה את הכביש', ו'אל תרביץ לאחותך'". בגיל שלוש מסבירים ההורים על חשיבות הנונצ'י, מאחר שבקוריאה מאמינים כי מה שנלמד בגיל שלוש יחזיק מעמד עד גיל 80. "לא נדיר לשמוע הורה קוריאני נוזף בילד ואומר: למה אין לך נונצ'י?! אני זוכרת שכילדה פגעתי בחבר, הגנתי על עצמי בפני אבי ואמרתי: לא התכוונתי! ואבא שלי אמר: העובדה שהנזק לא היה מכוון לא משפרת שום דבר. זה אפילו יותר גרוע. להורים מערביים קשה להבין את אבי, אבל המחשבה מאחורי דבריו היא שילדים שהתכוונו להרע לפחות יודעים מה יצאו להשיג. ילד שאינו מודע להשלכות מעשיו או מילותיו הוא ילד ללא נונצ'י. לא משנה כמה הוא מתוק או טוב לב, סיכוייו להפסיד בחיים בגלל חוסר המודעות שלו, גדולים".
אז איך מלמדים נונצ׳י?
הדרך אל הנונצ׳י עשויה להצטייר לנו כקשוחה. "ההורים הקוריאניים מסבירים משלב מוקדם שהילד לא מרכז העולם", אומרת הוני. "לדוגמה, כשאם וילד בן ארבע ממתינים בתור ארוך לקבל שירות והוא נעשה חסר סבלנות, ומקטר שהוא רעב, אם קוריאנית לא תגיד: 'אוי, מסכן שלי. אני מצטערת לשמוע. יש לי כמה ענבים בתיק שאתה יכול לנשנש'. היא תגיד: 'תסתכל על כל האנשים האחרים שמחכים, ממש כמוך. אתה לא היחיד פה שרעב'. הרעיון הוא להבהיר לילד שהעולם לא סובב סביבו ושהוא לא יקבל הכל על מגש של כסף".
הוני אומרת שיש כאלה שנולדים עם נונצ'י, אחרים לומדים אותו בקלות ואחרים יותר בקושי. "לי זה היה קשה," היא מודה. "בגיל 12 משפחתי חזרה מארה״ב לקוריאה, והכניסו אותי לבית ספר קוריאני ציבורי. זה היה קורס מזורז בנונצ'י. ללא כישורי שפה נאלצתי לקרוא את השטח, את הארץ והתרבות החדשה, ולהסתמך רק על חוש הנונצ'י, שהפך להיות החוש השישי שלי. המורים בקוריאה הקשו באופן מכוון, נתנו רק אינפורמציה מעורפלת בחומר, במועדי בחינות, בפרטים. שימוש בנונצ'י היה חלק מההשכלה. למדתי שמי שמתבונן בקשב ובסבלנות יזכה לתשובות לכל שאלותיו. הוא לא יצטרך לומר מילה".
חצי שנה אחרי המעבר לקוריאה כבר היתה הונג התלמידה המצטיינת וזוכת פרסים במתמטיקה ופיזיקה. תוך שנה וחצי הפכה לנשיאת המחזור. את כל זה עשתה עם קוריאנית מגומגמת. "אני הוכחה חיה לכך שלא צריך להיות הכי חכם, עשיר או פרבילגי כדי להגיע להצלחה ולחיים שמחים", מתפארת הסופרת והעיתונאית המוערכת, בוגרת אוניברסיטת ייל. "כל מה שצריך זה נונצ׳י חזק".