חייל צנחנים מתכופף לעבר מצבות נופלים
לומדים לחיות במציאות חסרה | תמונת AVI: עדי רם, חדשות

אובדן אב מלווה בהתמודדות מכאיבה וקשה בכל גיל. האובדן קשה במיוחד אצל ילדים, אשר מאבדים דמות שהייתה אמורה להנחות אותם במהלך ההתבגרות, לשמש להם משענת ומורה לחיים. ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנו חולקים כבוד לחיילים שנתנו את חייהם למען המדינה, בהם אבות רבים. ילדיהם נשארו כואבים ומתגעגעים. חלקם לא הכירו את אביהם או שנושאים זכרונות מעטים ויקרים, אצל חלקם האם התחתנה בשנית והם לומדים לקבל אבא חדש. כל אחד מהם לומד לחיות במציאות חסרה.

ארגון אלמנות ויתומי צה"ל הוא הארגון המייצג את האלמנות והיתומים, אשר בני זוגן או אביהם נהרג מאז מלחמת השחרור ועד היום. מטרתו של הארגון לקדם, לשקם ולהעניק בית חם ואוזן קשבת לאלמנות והיתומים אשר הקריבו את היקר להם מכל – בעל ואבא. "עבורנו, משפחות האלמנות ויתומי צה"ל, יום הזיכרון מתקיים מדי יום בשנה", אומרת נאוה שוהם-סולן, יו"ר הארגון. "אבל ביום הזה אנו שואבות כוח ממראה אלפי הישראלים המתכנסים בבתי העלמין הצבאיים ובטקסים שנערכים ברחבי הארץ. אנו מתרגשות לראות את החולצות הלבנות ואת ההזדהות הרבה הניכרת על פני הישראלים מכל המגזרים ובכל הגילאים".

בסיוע הארגון, קיבצנו מספר מכתבים של ילדים שאיבדו את אביהם בגיל צעיר:

"כתבתי לך שתי מילות פרידה: שלום אבא"

מכתבים לאבות - רוני רבינו ורמי אבן
"הייתי ילדה קטנה שרק רצתה שיעזבו אותה בשקט". רמי אבן ז"ל עם אשתו ושתיים מבנותיו | צילום: תומר ושחר צלמים

רוני רבינו כתבה את המכתב הזה בשנת 2007 לזכר אביה, רב"ט רמי אבן, שנפל במלחמת יום הכיפורים בחווה הסינית. רמי היה בן 29 בנופלו, הוא השאיר אחריו אישה ושלוש בנות.

הפנייה לשאת דברים כמשפחה שכולה גרמה לי התלבטות רבה. יש בי כל כך הרבה מילים לדבר על בוקר יום ראשון, יש בי מילים לתאר את הגשם הראשון, אך בבואי לדבר עליך אבא - אוחזת בי דממה. אבא שלי יצא למלחמה, מלחמת יום כיפור, ולא שב ממנה, כשהייתי רק בת 6.

אבא, שירי יום הזיכרון לחללי צה"ל כבר מתנגנים, שירים שכל כך אהבת ועכשיו הם מושמעים לזכרך. גם השנה נלך לבית הקברות הצבאי ביום הזיכרון, נעמוד ליד הקבר שלך כמו עוד רבבות משפחות ומאות אלפי יקירים ונזכור אתכם, את אותה האהבה למולדת.

אבא, בשבילי כל יום הוא יום זיכרון. היית בסך הכול בן 29 כשנפלת במלחמה ואני רק בת 6, בכיתה א'. השנים חולפות ונדמה שהזמן מרפא פצעים, אך לא כך. הזמן עוטף את הפצע במעטה שקוף שלא יתרפא. הזיכרון רק מתעצם ועימו הכאב והגעגוע אליך.

בתוך כל אפלת הזיכרון שלי, מתחלפות להן תמונות מאותו יום ארור שבאו להודיע על מותך - בכי, חיילים, קצינים, קצין העיר, המולה ואמא בוכה מתעלפת. הרבה אנשים, מדים בכל חדר, אלבומים, ידיים מושטות, צלצול טלפון ועוד אחד, ואני ילדה קטנה מבקשת רק שקט, רוצה לישון אך הם לא שומעים, הם רק מביטים בי, לוחשים קולות רחמים, באים יושבים ומתחלפים.

כשהחזירו את חפציך, החזירו מזכרת קטנה. מכתב קטן שכתבתי לך, אבא. מילים ראשונות של תלמידת כיתה א' ובו שתי מילים בודדות "שלום אבא". לפעמים אני יודעת שאסור לי להיבלע לתוך מה שאסור לי להיסחף אליו. אבל במרחק השנים אני מסתכלת על אותן מילים בודדות וקצרות שהסבו לך אושר רב. אתה בוודאי חיבקת והיית גאה בילדתך הקטנה שרק החלה לכתוב, ואני לא מסוגלת לנטוש את התחושה שאלה היו מילות פרידה אחרונות ממך.

תלם ארוך חרשתי, אבא. לא חלמתי שלא אוכל להוסיף עוד מילה. מאז אני כותבת וכותבת בעיתון, בתקווה שתוכל לקפוץ לאיזה מבזקון קטן ולקרוא את מילותיי, את רחשי ליבי, לו רק לרגע קט להסב לך אושר.

היום הזה לפני שלושים וחמש שנה, היום הזה שמסרב בכל שנה להסתיים עבורי, עוזב אותנו. אני צופה בכל השלווה שמסביבי ויודעת שאתה מביט בי. אין דבר שיכול למלא את החללים שבלב, בחיים, בכל העולם שלי. נכון, למדתי לשמוח גם כשהלב עצוב. למדתי לחיות עם החלל שהשארת בחיי, בידיעה שאתה מלווה אותי, תמיד.

יהיה זכרך ברוך

מתגעגעת

נוני שלך

"אבא, תודה שנלחמת והגנת על כל האנשים בעולם"

מכתבים לאבות - חן ואיתמר אנג'ל
אנחנו רוצים שיהיה שלום בעולם הזה. לא רע, טוב. חן אנג'ל ז"ל ובנו איתמר | צילום: תומר ושחר צלמים

יעל בת-חן אנג'ל, בת 8 וחצי, היא בתו של רב סמל חן אנג'ל. חן נהרג בהתקפת מחבלים בחבל עזה בשנת 2003, בזמן שירות מילואים בפלס"ר שריון. הוא היה בן 32 בנופלו, והשאיר אחריו בן, איתמר, ואישה הרה. יעל בת-חן נולדה ארבעה חודשים לאחר שנהרג. את הדברים שכתבה השארנו כלשונה:

אבא יצא למילואים, שם הוא שמע יריות ממקום ואף אחד לא ידע מאיפה המקום הזה. רק אבא הגיבור ידע מאיפה היריות. ואז ירו בו שתי פעמים, ואנחנו היינו עצובים כי הוא היה הגיבור של המשפחה. ואז היינו הולכים כל שנה לקבר של אבא. היינו רוצים שהוא לא יהיה מת, כי אנחנו אהבנו אותו. לאמא היה בבטן תינוק. הייתה שם ילדה שלא ידעו איך לקרוא לה. והם אמרו כשהיא נולדה, "הלוואי שאבא היה פה". איתמר התגעגע אליו, כי הוא רצה שהוא יראה את הילדה החמודה שנולדה לו. והוא לא היה שם בכלל. ואז קראו לה יעל.

הילדה בכתה כי אבא מת. אבא חן יקר לילדה. ואז הילדה גדלה וגדלה, עוד שנה ועוד שנה, והלכה לבית ספר ועברה את הגן. ואז הילדה חושבת שאבא רוצה לפגוש אותה. ואז יעל הולכת לבית ספר והיא מגלה פתאום שאבא מת.

אמא מצאה מישהו לחיות אתו. אבא חדש. האבא הזה היה מושלם אבל פחות מהאבא השני. ואז הילדה והילד אהבו את האבא הזה, והילדה והילד רצו שהאבא יישאר. האבא השני היה יותר טוב מכולם והם אמרו לו, "לא נמסור אותך. אנחנו לא רוצים שהבוגדים יהרגו אותך, כי הם רעים". נהרוג אותם, כי הם לא רוצים שיהרגו אותם. אז למה הם הורגים אחרים? הם מעצבנים מאוד. לא בא לנו שיהיו בוגדים. בעולם הזה אנחנו רוצים רק שלום.
יש הרבה ילדים עצובים, כי מישהו במשפחה שלהם מת. ואז הם לא מכירים אותו והם לא יודעים מיהו. אנחנו לא רוצים שהבוגדים ינסו להרוג את כל המשפחה, כי המשפחה יקרה לנו מאוד, וכולם מתגעגעים.

אבא, תודה שנלחמת והגנת על כל האנשים בעולם, אבל עדיין אנחנו לא שמחים. כי אבא שלנו מת. ואבא יקר לנו. אנחנו לא רוצים שאף אחד יהרוג אותו. בוגדים, תחשבו טוב או שגם אנחנו נהרוג אתכם. כי בוגדים, אתם לא רוצים שיהרגו אתכם, אז תעשו כבר שלום. אנחנו רוצים שיהיה שלום בעולם הזה. לא רע, טוב. שלום. אבא שלנו הכי טוב, ואבא לא רצה להיהרג.

אבא, אמא רצתה שאבא יהיה חי כי אבא יקר לנו. לא רצינו שהוא ייהרג, אבל הוא חכם וחזק, הוא טוב ואמיץ. ילדים, תחשבו כך, אם אתם רוצים לכתוב סיפור על אבא, תעשו כמוני. תקראו את הספר שלי. ואז יהיה לכם יותר טוב, כי אתם מתגעגעים לאבא ואמא או למישהו שמת כי אתם לא מכירים אותו. גם כשאתם עצובים, אבא שומר עליכם. אל תדאגו, אבא רואה אתכם. הוא לא עזב, הוא לא הלך, הוא רצה פשוט להציל את העולם. כי אבא היה גיבור. אמיץ.

"מה אתה חושב על ההחלטות שקיבלתי?"

מכתבים לאבות - ניצן ומשה מועלם
בתור ילדה לא הבנתי את את החוסר או האובדן, היום אני מרגישה אותם. משה מועלם ז"ל ובתו ניצן | צילום: תומר ושחר צלמים
ניצן מועלם, בת 17, היא בתו של סא"ל משה מועלם, סמג"ד בגולני, שנהרג באסון המסוקים בשנת 1997. משה היה בן 32 בנופלו והשאיר אחריו אישה ושתי בנות.

אבא,

הייתי בת שנתיים ועשרה חודשים כשאירע האסון. איבדתי אותך עוד לפני שהספקתי להכיר אותך, ובשבילי האובדן שלך היה איזושהי מציאות חיים עובדתית שלתוכה גדלתי.

אז, בתור ילדה, לא ממש הרגשתי או הבנתי את החוסר והאובדן או את עוצמתם. אבל היום, כשאני בת 17 ועשרה חודשים, ובמבט על חמש עשרה השנים האחרונות, אני מבינה שהעובדה שאיבדתי אותך בגיל כל כך צעיר לא מפריעה לתחושת הפספוס ולתחושת החיסרון שלך להתעצם בחיי עם כל שנה שעוברת.

עם השנים, ובעיקר אחרי שאמא התחתנה ופתאום נכנסה דמות אב לחיים שלי, הבנתי שאותן תחושות פוגשות אותי יותר מכל בימים משמעותיים, כמו היום הראשון בכיתה א', בת המצווה שלי, היום הראשון באולפנה, היום בו טסתי למסע בפולין וביום שחזרתי ממנו, ובעיקר ביום שהחלטתי סופית שאני מתגייסת לצה"ל. באותם הימים, אבא, הייתי מאוד רוצה לדעת מה אתה חושב על החלטות שקיבלתי, מה דעתך על דברים שעשיתי, ובעיקר, הייתי רוצה לדעת שאתה תמיד שם בשבילי ושתתמוך בי. למרות אותן התחושות, אני גם מגלה שיש בי תחושה נוספת, תחושה של ביחד שצומחת וגדלה עם השנים וניכרת בעיקר בימים האלה של האזכרות.

בחמש עשרה השנים האחרונות גדלתי והתבגרתי, ואם בעבר האזכרות היו בשבילי בעיקר המפגש עם המשפחה ובתוכם סבא וסבתא, המפגש עם כל החברים שלנו, המשחקים שהיינו משחקים כל בני הדודים בבית אבא חושי, סנדוויץ' החביתה שסבתא הייתה מביאה ליום העיון ב"בהר וגיא", המפגש עם משפחות האסון - היום אני מבינה שהאזכרות הן ציון דרך משמעותי בחיי כל שנה ושנה. אני מבינה שזו ההזדמנות שלי לשמוע עליך יותר וכך להכיר אותך. אני מבינה שביום זה אני צריכה לבחון את עצמי מחדש, להביט על השנה שעברה ולשאול את עצמי האם התקדמתי ולאן. לראות שלמרות שאתה כבר לא איתנו, הצלחנו, והרבה בזכות אמא, להמשיך לחיות את החיים שלנו בשמחה אמיתית.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לאמא ונעם, לסבא וסבתא, למשפחה שלי ולחברים על התמיכה שקיבלנו במהלך כל השנים ועד היום.

הזכרונות הקטנים הפכו לגדולים

מכתבים לאבות - משה, ליאור ונועם אלמליח
כשהדלת הייתה נפתחת כל אחד היה ניסה להיות הראשון שיחבק וינשק את אבא. משה אלמליח ז"ל עם אליאור ונועם | צילום: תומר ושחר צלמים
רב סמל ראשון משה אלמליח נהרג מפיצוץ מטען חבלה בציר פילדלפי בשנת 2004, בזמן שירות קבע בחיל ההנדסה. הוא היה בן 34 בנופלו, והשאיר אחריו אישה ושלושה ילדים, אליאור, נועם ויובל.

כשנהרג היתה נועם בת 8. היום כשהיא בת 15 וחצי, היא כותבת את הדברים הבאים:

את אבי משה קברנו ביום הולדתי השמיני.
לספר על אבא משה מעלה אצלי תמיד את הכאב החזק והגעגוע שלעולם לא יחדלו.
אני רוצה לשתף אתכם בזיכרון שאצל כל משפחה נראה לגמרי טבעי, אך אצלנו כל כך חסר. כשאבא היה מגיע מהצבא, אחיי ואני היינו מחכים ליד הדלת. כשהדלת הייתה נפתחת כל אחד מאיתנו היה מנסה להיות הראשון שיחבק וינשק את אבא. היינו קופצים ורצים לכיוונו מנשקים ומחבקים אותו ,אבא היה מדגדג כל אחד מאיתנו וממלא אותנו בנשיקות.

הגעגועים והכיסופים מאיתנו לא מרפים.
אבא אתה חסר. וזיכרונך לא ימוש מלבנו לעולם ועד.

אוהבת בתך נועם
"היית מלאך בין אנשים עכשיו אתה מלאך בין מלאכים ''

גם הבת יובל, כיום בת 12, הוסיפה את דבריה:

אבא שלי נהרג ב-21/10/2004 בציר פילדלפי שבעזה, בעת גילוי מנהרת תופת. הוא היה בן 34 בנופלו, הייתי אז בת 4 וחצי ולכן זיכרונותיי מעטים, אבל יש זיכרון אחד שתמיד מלווה אותי.
בכל יום שישי אבא שלי היה מגיע לחופשה מהצבא. הוא היה קם מוקדם בבוקר והולך לקנות לי בורקסים ועוגות, ואז היה לוקח אותי לגן ומחזיר אותי. תמיד הוא היה מרים אותי על הכתפיים עד האוטו, ואז היינו הולכים ביחד עם אחים שלי לבקר את סבא וסבתא, יהודה ורבקה. זה הזיכרון האחד שאני זוכרת, שומרת ונוצרת אותו כי הוא מאוד חשוב ויקר לי. אני מאוד מתגעגעת לאבא שלי.

>> איך מסבירים לילדים על יום הזיכרון?