בובה זרוקה
מתי ילדים מבינים מהו מוות ואיך מתקשרים להם אותו? | צילום: istockphoto
למרות שחלפו כעשר שנים, לא אשכח איך בהגיעי לאבחון בגן ילדים, פנה אליי ילד חמוד ושובה לב בן שלוש וחצי, וביקש ממני לכתוב על הציור שצייר, הקדשה לאמו האהובה. ואז הוא החל להקריא מה עליי לכתוב: "אני אוהב אותך אמא", ומתחת, באותיות גדולות (כך הוא ביקש): "אמא, בבקשה אל תמותי".

כן, גם ילדים עסוקים במוות, ולא פחות מאיתנו המבוגרים. יום השואה ויום הזיכרון נמצאים בסמיכות בלוח השנה, והם מציפים בקרב מבוגרים וילדים כאחד את נושא המוות. ילדים רבים מבינים בחושיהם החדים כי זהו נושא שמבוגרים לא ששים לפתוח, ובדמיונם, נושא המוות הופך למפחיד, מסתורי, רחוק, אבל גם קרוב מאוד. אין ספק כי מדובר בנושא טעון גם עבור המבוגרים, דבר שהופך את הנושא לרגיש ומורכב עוד יותר.

 בגיל 3 מגלים עניין, בגיל 9 מתחילים להבין

הורים רבים מרגישים רצון (טבעי) לא להזכיר את הנושא ליד הילדים, בדרך כלל מתוך שאיפה לגונן עליהם מפני ההיבטים המדכאים של החיים. האם חוסר התייחסות לנושא, היא ההגנה לה זקוקים ילדנו?  לא בטוח בכלל. ראשית חשוב להבין שילדים נחשפים לנושא המוות הרבה לפני שמתפתחת אצלם הבנה ממשית לגביו. כבר בסביבות גיל 3-4, ילדים רבים מתחילים לגלות עניין ולשאול שאלות בנושא, למשל בעקבות מותו של אדם בסביבת הילד, מותה של חיית מחמד ואפילו מותה של נמלה בגינת המשחקים.

בשלב זה של חייהם, ילדים רואים במוות פרידה או נטישה, ואינם מסוגלים להבין את הסופיות ואת העובדה שהנפטר לא ישוב עוד. הם חשים את העצב סביבם, אך עדיין לא ממש מבינים אותו. התהליך בו מתגבש מושג המוות אצל ילדים הוא איטי והדרגתי. בגיל 6 לערך, נתפס נושא המוות כנושא מאיים, אך במקביל גם מעורר סקרנות. סביב גיל 7, תפיסת המוות הולכת והופכת באופן הדרגתי למציאותית יותר, ובגיל 9 לערך ילדים מפתחים תפיסה מציאותית ובוגרת יותר של המוות, הדומה יותר לזו של אדם מבוגר.

בימי זיכרון, אישיים ולאומיים כאחד, נושא האבל והמוות אופף את סביבתו של הילד. קרוב לוודאי שהוא יחוש את האווירה הכללית, גם אם ההבנה שלו עודנה חלקית. חשוב לזכור:

אפשרו להם להיות הם. ילדים לא חייבים להיות עצובים בימי אבל, גם אם יש להם אבדן קרוב אישי. מותר להם להתנהג כרגיל, לשחק ולצחוק. מומלץ שלא לדרוש מילדים להיות עצובים או רציניים (כן, גם בזמן הצפירה). יש ילדים שחשים מבוכה ובלבול בימי זיכרון ויש ילדים שמעדיפים להדחיק את החוויה ולבטא במקומה משהו אחר. כל התגובות הללו לגיטימיות וטבעיות. 

כדאי להימנע מהסברים כמו - המתים "הלכו לישון". זה עלול לפתח חרדה מפני הירדמות ושינה. גם המושג "עלה השמיימה", אלא אם כן מלווה באמונה דתית אותנטית, עלול ליצור תחושה מפחידה של מסתורין, ואולי גם תקווה לא מציאותית, כי אם המת עלה, הוא יוכל גם לרדת חזרה.   

אפשר בהחלט לספר לילדים על מוות, עם הסבר על פי גיל הילד. רצוי שההסבר יהיה קונקרטי: "זה מאוד עצוב שהמתים לא יחזרו אלינו ולא נראה אותם יותר". ניתן לשוחח על הצער והאבדן, בצורה שקולה ולא מתוך סערת רגשות. מומלץ להשתמש במילים פשוטות וכן לנסות ולשדר מסר אופטימי לקראת העתיד. 

ילד בוכה
ומתי התגובות צריכות להדאיג אותנו? | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
הרגיעו אותם. החרדה הגדולה ביותר של הילד בשנים הראשונות היא אובדן דמות ההורה. אם נראה לכם כי ילדכם מוטרד, חשוב להעביר מסר של תמיכה והרגעה בצורה הפשוטה ביותר: "אני כאן ואני שומר עליך". 

אל תתחמקו. במידה וילד שואל שאלות על המוות, חשוב לדעת: התחמקות מתשובות עלולה ליצור אצל הילד תחושה של חוסר אמון, ואילו פתיחות, נכונות להקשיב לשאלות ומתן תשובות אמתיות, יגבירו את אמון הילד במבוגר ויסייעו לבניית קשר שלם ואותנטי. על שאלה של הילד, כמו: "אמא, גם את תמותי?" כדאי להשיב בניסיון להרחיק את החוויה מהעתיד המיידי של הילד, למשל להגיד שזה יקרה עוד המון המון המון זמן, ועד אז הילד כבר יסיים בית ספר, צבא, אוניברסיטה, יתחתן ויהיו לו ילדים משלו... ילדים בדרך כלל אינם יכולים להבין אירועים שכאלה על ציר הזמן, וזה ייראה רחוק מאוד מהחוויה בהווה. 

בחרו במה להתמקד. אם ילדים שואלים על יום הזיכרון, ניתן להדגיש את הלכידות ואת תחושת הביחד במדינת ישראל, במקום להרחיב על מוות ואבדן.  

מתי תגובות הילד צריכות להדאיג?

מרבית הילדים מתעניינים בנושא המוות, שואלים שאלות על פי רמת ההבנה שלהם וממשיכים הלאה לעיסוקיהם הרגילים. אך אם הילד חוזר ועוסק בנושא המוות בתדירות גבוהה, ממשיך לשאול ולהיראות חרד גם כעבור זמן, ייתכן כי הוא במצוקה. ילדים מבטאים מצוקה לעיתים קרובות באמצעים לא מילוליים אלא התנהגותיים. כמו למשל שינויים במצב הרוח, סירוב לישון לבד, פחדים, רגרסיה התפתחותית, קושי להיפרד מההורה, חוסר שקט, התפרצויות זעם ועוד. במקרה בו נראה כי תגובות הילד חריגות, או חל שיבוש במהלך החיים השגרתי, מומלץ לפנות להיוועצות מקצועית.

למידע נוסף על בעיות רגשיות בקרב ילדים, לחצו כאן  

מאיה שפילמן (MA) היא פסיכותרפיסטית העובדת עם פעוטות, ילדים ומבוגרים, מומחית בטיפול רגשי בילדים באמצעות משחק (Play Therapy), מדריכה הורים וצוותי חינוך וטיפול. אתר הבית