מה עובר על ילד שעובר חרם חברתי, שמגיע לבית הספר ואך אחד לא מדבר איתו? שסובל מהצקות חוזרות ונשנות מצד אלה שהוא מבלה איתם חלק גדול מיומו? דחייה חברתית, שאחד מביטוייה הוא חרם חברתי, היא אלימות של קבוצת ילדים כלפי ילד יחיד. זהו אקט אכזרי ביותר, שהסובלים ממנו הם הילד המוחרם ומשפחתו, אך יש לו השפעה מזיקה גם על שאר הילדים בכיתה. זהו אירוע מורכב הדורש טיפול הן ברמה הפרטנית עם הילד ומשפחתו, הן ברמה מערכתית (כיתה/שכבה/בית הספר). לכן, כאשר מטפלים באירוע של דחייה חברתית, לצד מענה רגשי לילד שנפגע ולמשפחתו, יש להתייחס גם לכלל המערכת החינוכית.
יעל רימון, פסיכולוגית חינוכית, מדריכה ומטפלת קוגניטיבית התנהגותית וראש התוכנית להכשרת מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים (CBT) במכללת לוינסקי לחינוך, מסבירה כיצד כדאי לטפל ולעזור לילד, ומדוע זה חשוב לטפל אף בילדים המחרימים. "חרם כיתתי הוא בדרך כלל ביטוי לבעיה מערכתית, ארגונית או חברתית בכיתה. לא פעם מדובר בביטוי של בעיה באקלים כיתתי או אף בכשל בהעברת מסרים חינוכיים וערכיים. מניסיוני רב השנים כמנהלת שירותים פסיכולוגיים, כפסיכולוגית חינוכית וכמטפלת קוגניטיבית התנהגותית נוכחתי שבמסגרות חינוכיות שהיה שבהן מסר חינוכי וערכי חד-משמעי של מורה או מנהל המתנגדים לכל סוג של החרגה או דחייה חברתית של ילדים, הסיכוי להיתכנות החרם היה נמוך. מצב של טרור חברתי בכיתה מעביר גם לילדים אחרים מסר סמוי או גלוי של חוסר הגנה וחוסר בטחון. לפיכך, גם אם מתקבלת החלטה להעביר את הילד הפגוע למסגרת אחרת או לכיתה אחרת, יש לטפל בילדים של הכיתה שהפעילה את החרם ברמה המערכתית ובמידת הצורך גם ברמה הפרטנית".
טיפול בילד הפגוע ובמשפחתו
נידוי חברתי הוא אחד הסיוטים הגדולים של כל הורה. הילד סובל וההורים סובלים יחד איתו. כהורים אנו רואים לא פעם בילדינו את ההשתקפות של עצמנו וחווים את הפגיעה בהם כפגיעה בנו. רגשות של חרדה, אשמה וכעס (לעיתים זעם ממש) על המערכת מתפרצים מאיתנו. לפעמים מדובר בהורים אשר חוו פגיעה חברתית כילדים והסבל של הילד שלהם מחזיר אותם לטראומה מהעבר, גורם להם לטלטלה רגשית ומעורר בהם רגשות קשים ותגובות עוצמתיות. כל זאת לצד מחשבות דוגמת "איך לא ראיתי?", "למה הוא לא שיתף אותי?" המלווים בתחושת אשמה קשה. רגשות עוצמתיים אלה מקשים על ההורים להפעיל שיקול דעת ולפעול בהגיון ועלולים להעצים את החרדה שהילד מרגיש ממילא. בזמן זה הילד זקוק להוריו יותר מתמיד ולכן עליהם לשדר לו שהוא בטוח ומוגן, לצד היכולת להיות קשובים ולהכיל את רגשותיו של הילד. פעמים רבות ההורים זקוקים להדרכה ולהכוונה בעצמם כדי להעניק לילדיהם תמיכה טובה ונכונה במצבים כאלה.
"נידוי חברתי עלול לגרום לילדים טראומה שהשפעתה ניכרת בטווח המיידי כמו גם בטווח הארוך. תגובות ההורים והיכולת שלהם להיות קשובים לילדם ולעמוד לצדו במצב זה עשויים לשנות את תפיסת האירוע מטראומה קשה וכואבת לאתגר שאפשר להתגבר עליו ואף לצמוח ממנו" אומרת רימון. "חרם חברתי הוא אינו עניין פתאומי. לרוב מדובר בתהליך שמתרחש לאורך תקופה ארוכה. זיהוי מוקדם של המצוקה החברתית והרגשית של הילד יכול לבלום את התהליך וככל שנאתר את הקושי מוקדם יותר ונטפל בו, כך הנזק הנפשי לילד המוחרם יהיה קטן יותר".
מהם הסימנים המרמזים על כך שהילד סובל מנידוי חברתי?
"יש כמה סימנים שכדאי לשים לה אליהם:
- שינויים התנהגותיים או שינויים בתפקודו של הילד אשר באים לידי ביטוי בהימנעות ממפגשים חברתיים, בהתבודדות ובהסתגרות גם מפני בני המשפחה.
- תגובות רגשיות עוצמתיות וחריגות אשר לעיתים אינן מובנות לסובבים את הילד, למשל, התפרצויות בכי או שינויים במצבי רוח.
- שינויים בהרגלי השינה והאכילה או תלונות על מיחושים גופניים ללא הסבר רפואי.
- סרבנות בית ספר. בערך 20% מהילדים המגלים קושי להגיע לבית הספר או להישאר בו סובלים מהצקות או מפגיעה חברתית. הביטויים ההתנהגותיים לכך הם חוסר רצון להגיע לבית ספר, איחורים תכופים, דילוגים על ימים או על שיעורים שונים, ומגיעים אף לכדי היעדרות ממושכת מבית הספר.
- בעיות התנהגות שמתעוררות בבית הספר, העלולות להיתפס בטעות כבעיית משמעת, אך אינן אלא ביטוי למצוקה רגשית ולקושי חברתי של הילד המנודה. תגובת המערכת החינוכית למצבים אלה היא משמעתית בדרך כלל, מה שמגביר עוד יותר את המצוקה הרגשית של ילדים אלה ובעיקר את תחושתם שהמורים לא מבינים אותם.
הדבר החשוב ביותר בכל המצבים הללו היא התקשורת הפתוחה בין ההורים לילדים והיכולת של הילד לשתף את הוריו במה שעובר עליו".
איך נוכל ללמד את הילד לספר לנו מה עובר עליו?
"כאשר ההורים מגיעים אליי להתייעצות השאלה הראשונה שאני שואלת אותם היא 'מה הדבר הראשון שאתם שואלים את הילד כשהוא חוזר הביתה מבית הספר?' במרבית המקרים התשובה היא 'מה למדת היום?'. בואו נחליף את השאלה הרווחות הזו בשאלה 'איך הרגשת היום?' או 'עם מי דיברת או שיחקת היום בהפסקה?'. שאלה כזו עשויה לפתוח פתח לשיחה ולשיתוף בנושא החברתי".
האם להעביר את הילד הפגוע לכיתה אחרת?
"לפעמים זה יכול לעזור, אבל כדי שהמעבר יצליח נדרשים כמה תנאים. ראשית, הילד שחווה נידוי זקוק לעזרה ולתמיכה כדי להתמודד עם החוויה הקשה וגם כדי לרכוש את הכישורים הדרושים לבניית קשרים חברתיים עתידיים. שנית, הוריו של הילד זקוקים לתמיכה ולעזרה לאור מה שנאמר קודם. ולבסוף, כאמור, המערכת הכיתתית שהילד עוזב זקוקה לבדיקה ולהתערבות מערכתית ופרטנית הן ברמה החינוכית, הן ברמה הרגשית".
יעל רימון היא פסיכולוגית חינוכית, מדריכה ומטפלת קוגניטיבית התנהגותית וראש התוכנית להכשרת מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים (CBT) במכללת לוינסקי לחינוך.