כשאנחנו מגדלים את הילדים שלנו, שלא לומר מככבים בעולמם, לא מספיק שנאמר להם להכיל את האחר, לנהוג בסבלנות ובשוויון, לתת כבוד, לחמול, לאהוב אדם וחי - יש לנו אחריות להיות כאלה בעצמנו ולשמש להם דוגמה. אנחנו לא פחות ממדריכי הדרך של הילדים שלנו, וכן, אנחנו תמיד בתפקיד.
זה אולי המסר החשוב ביותר לאלפי ההורים המודאגים שצפו בימים האחרונים בסרטון הוויראלי מלפני חמש שנים של רוי בוי, בו הוא מציע לילדיו "להאכיל" ילדים מהפזורה הבדואית, כאילו היה זה מפגש מרגש עם בת יענה בשביל הגישה לספארי.
הרבה מעבר למילים שנאמרות הלמידה שלנו מושפעת מתהליך החיברות, בו הילד מפתח את ההתנהגות שלו ומפנים ערכים על פי הנורמות בשדה החברתי שבו הוא מתרוצץ.
מעט מאד קודים התנהגותיים נקבעים על ידי האינסטינקטים שלנו, וכדי להרגיש שייך לחברה ולקהילה, צורך פסיכולוגי בסיסי שטבוע בכל אחת ואחד מאיתנו, הילד מפתח את האישיות שלו בזכות האווירה המשפחתית, דרכי החינוך שהוריו מנהיגים, המקום שלו בסדר הלידה והמודלינג שאנחנו מספקים לו.
ילד שגדל בסביבת הורים ומחנכים שהתפיסה החברתית לא בדמם, ובמקום לאהוב את האחר, לכבד אותו, להבין את נקודת המבט שלו ולנסות לגשר על הפערים, הם שופטים, מבקרים אותו או מביעים עליונות כלפיו - מעבירים לו מסרים בולמים.
הטעויות שאנחנו עושים
דרך חינוכית שבה ההורים עוטים את גלימת השופט, פוסקים מי רע ומי טוב, מה נכון ומה לא, ואצלם יש רק אמת אחת - עלולה לייצר אצל הילד השקפת עולם דיכוטומית, לפיה יש בעולם או צודקים או טועים, לי אסור לטעות או שעליי להיות תמיד בעמדת השופט.
דרך חינוכית רוויה בביקורת, כזו שמתמקדת בשגיאות של אחרים (גם, ובעיקר, של הילדים הפרטיים של ההורים) משקפת תפיסת עולם אנכית שעוסקת בהשוואה מתמדת ומפלסת את הדרך לילד שאינו מאמין ביכולות שלו, בילד שיורה חיצים כדי להדוף את הביקורת, בילד שמשקר ומסתיר כדי שלא 'יעלו' על חסרונותיו או ילד פרפקטציוניסט שיעשה הכל כדי להיות משולם ויפול חזק כשיגלה שזה לא אפשרי.
אופציה נוספת שהציע אלפרד אדלר, אבי התיאוריה האינדיווידואלית, היא העליונות - תוצר של נכות פיסית, לא עלינו, אבל גם, תתפלאו, של פינוק יתר או הזנחה. מתוכן - הילד גדל עם תחושת נחיתות ודימוי עצמי נמוך, עליהם הוא מנסה לפצות על ידי "הנמכת" אנשים בסביבתו. הוא יהיה עסוק מדי בעצמו ובקידומו האישי, גם אם הדבר בא על חשבון זולתו, והוא עלול לבטא כלפי חוץ התנהגות כוחנית, יהירה או אדישה לרגשותיהם של אחרים.
איך נמנע מכך?
נגבש עמדה. ההורות מזמנת לנו מגוון גדול של שאלות והתמודדויות. נברך על אלו שבאו מרחוק, מהיוטיוב, מהפייסבוק ומיתר ערוצי התקשורת, ונברר עם עצמנו מה העמדה ההורית שלנו כלפי הנושא שעלה . מה אנחנו חושבים עליו? איך אנחנו מפרשים אותו ומה אנחנו מרגישים כלפיו? איך אנחנו היינו נוהגים במקרה כזה ואיך נרצה שהילד שלנו ינהג כשיהיה אדם בוגר? וגם איך נעביר את המסר בלי למהר בעצמנו לשפוט ולהיאחז בקני הביקורתיות?
נשרטט חזון הורי. נדבר בינינו כזוג הורים (גם אם אנחנו מגדלים את הילדים שלנו בנפרד) ונקבע יחד חזון ארוך טווח שמקובל על שנינו. כדי שהילדים שלנו יתפקדו היטב כבוגרים – התפקיד שלנו הוא להכין אותם לחיים ולמילוי שלושת משימות החיים: עבודה, חברה ואהבה. חישבו אילו מהערכים שחשובים לכם יאפשרו לילדים שלכם לצלוח את המשימות הללו באופן הטוב ביותר ותנו להם ביטוי בחיי היומיום המשפחתיים שלכם.
נטפח יחסים טובים. כדי שהילדים ייקחו את מה שיש לנו להציע, חשובה שתהיה לנו תקשורת מקרבת ופתוחה. אם נקשיב להם, ניתן להם הרגשה שהם שווים, נראה להם את נקודת המבט של האחר, נכיל את הרגשות שלהם (גם את הקשים והמסתכלים בהם), נביע אמפטיה, נחנך לחופש בחירה בתוך גבולות – נגדיל את הסיכוי לראות אותם בעוד 20 שנה כמבוגרים בעלי דימוי עצמי גבוה וזיקה לחברה בה הם חיים.
נבסס תחושת מסוגלות ומשמעות. נשתף אותם בחוויות שלנו, ברגשות שלנו ובמחשבות שלנו (ונוודא שהן עולות בקנה אחד עם המסרים שחשוב לנו להעביר), נבקש מהם עזרה, נעודד על מאמץ, על כוונת הלב והתמדה ולא רק על הצלחה, נתייעץ איתם ונחשב בדעתם. ניתן להם את התחושה שהם אהובים תמיד! ללא תנאים, שהם תורמים, בעלי ערך ומאד משמעותיים.
ילד שיקבל מענה לכל הצרכים ההתפתחותיים והרגשיים שלו - יגדל עם תחושת שייכות מבוססת וירגיש חלק מהחברה. הוא יאמץ תפיסת עולם שרואה בכל בני האדם שווים בערכם, וסביר שירצה לשתף פעולה, לתת מקום לביטוי של מי שניצב מולו ולשאוף לחברות וכבוד לזולת.