המציאות שיצרה מגפת הקורונה, העלימה באופן כפוי וזמני את ההפרדה המסורתית שהכרנו בין בית הספר לבית ושנתה את מרקם היחסים בין הורים למורים ומורות. דפוסי העבודה הזמניים שנוצרו בזמן הלמידה מהבית והמעורבות הגבוהה יותר של הורים בלמידה של ילדיהם עשויים לסייע ביצירת תקשורת טובה יותר, גם כעת, עם החזרה לשגרת לימודים בבתי הספר.
עבור משפחות רבות הבית הפך בבת אחת עם התפרצות הקורונה לסביבת הלימוד המרכזית של הילדים. אך לא היה זה חינוך ביתי, כיוון שמי שהוביל את הלמידה היה עדיין בית הספר: המורות, הכיתה ותוכניות הלימודים נשארו דומיננטיים. באופן מיוחד, השינוי יצר מצב שבו ההורים היו חשופים באופן ישיר לעבודתן של המורות: לאופני ההוראה שלהן, ליכולתן (או קשייהן) לאמץ שימוש בטכנולוגיה חדשה וכמובן גם לתקשורת שלהן עם התלמידים ולתפקידן החברתי-רגשי. ואכן, לא פעם שמעתי ממורות וגננות שחשו שההורים "הציצו" להם לכיתה, וגם לבית.
ההורים מצידם מצאו עצמם תלויים במורות בשני היבטים: האחד הוא בפשטות, הרצון או הצורך לייצר עבור הילדים שגרת לימודים כלשהי. השני, הוא הצורך בהנחיה מקצועית לגבי אופני הלמידה והגשת סיוע לתלמידים, כלומר הדרכה פדגוגית שתסייע ללמד נושא מסוים. אולם המשימה המורכבת יותר הייתה ללמד מיומנויות שהפכו חיוניות: כיצד לפתח למידה עצמאית? איך לעודד סקרנות ויצירתיות? מה הדרך לטפח למידה שיתופית? מהי אוריינות טכנולוגית? המיומנויות הללו ואחרות, שזכו לכותרת "מיומנויות המאה ה-21", התגלו שוב כליבה שחשוב להקנות אפילו יותר מאשר את התוכן הלימודי. למעשה, להורים רבים התברר, שהוראה היא מקצוע שדורש התמחות וניסיון.
באופן כללי במקומות רבים התקופה האחרונה התאפיינה בהערכה הדדית בין ההורים לאנשי החינוך. ועדי הורים לא מעטים הביעו הערכתם למורות, למורים ולמנהלות באופן פומבי ברשתות החברתיות ובמשלוח זרי פרחים. הערכה זו, למיטב הבנתי, הייתה ביטוי לתקשורת האינטנסיבית שיזמו המורים עם ההורים. בין השאר, מורות שיתפו בתהליך הלימודי שהן עצמן עוברות וכן שיקפו להורים את המטרות שלהן ביחס לתלמידים. העניין הרב שהביעו ההורים נגע פחות לשאלה "מה לומדים" ויותר לשאלה "איך לומדים".
מבחינה זו, ההורים מסמנים לבתי הספר כי גם לאחר החזרה לשגרה ישנה חשיבות רבה לתיווך של הנושאים הפדגוגיים להורים. כניסתם של הורים למעורבות בתחום הפדגוגי היא נושא שעלה גם במחקר שערכתי השנה בקרב הורים. ביחס לכך, בית הספר הוא זה שצריך להיות היוזם ולהסביר מהי המדיניות הפדגוגית שלו להורים.
בתקופה האחרונה לקחתי חלק במספר יוזמות העוסקות באופן שבו תפעל מערכת החינוך "ביום שאחרי" הקורונה ושואלות: מה ניתן ללמוד מכל זה? עכשיו, עם החזרה לבתי הספר, חשוב לטעמי להתמקד בשלוש ההזדמנויות שלהלן ביחסי מורים-הורים:
- הזדמנות לשינויים והתחדשות פדגוגית. כל מי שמכיר בתי ספר יודע כמה קשה ואיטי תהליך שינוי פדגוגי ולכך סיבות רבות. ההורים, שראו את הערך בלמידה עצמאית של ילדיהם, בעבודה עם כלים דיגיטליים ובהקניה של מיומנויות נוספות, יכולים לסייע לבית הספר להמשיך לעבוד כך גם בשגרה החדשה.
- הזדמנות לתקשורת טובה יותר. ההורים, מצידם, נוכחו שהוראה זה מקצוע. הורים שעבדו מול מורות ותיקות ומסורות ראו את הערך של הניסיון וההשקעה. המורות, מצידן, נוכחו בערך של הורים שרתומים לעבודה ומסייעים לילדים בבית. שיתוף הפעולה וההערכה ההדדית יכולים להמשך כך גם בשגרה החדשה. דמיינו, למשל, קבוצה לומדת של מורים ושל הורים ש"מפצחת" סוגיות שונות בחיי בית הספר (אפשר בזום, לא צריך לצאת מהבית).
- הזדמנות לצמצום פערים. המורים חוו בצורה ישירה לא רק את הערך של הורים תומכים ומסייעים, אלא גם את המחיר שמשלם ילד שהוריו אינם מסוגלים או מעוניינים לייצר עבורו מסגרת שתומכת בלימודים. ילדים אלו נשארים מאחור ומורים שנוכחו לראות את הפערים שנפתחים בין התלמידים בכיתה, מבינים טוב יותר כעת עד כמה עבודתם – מול הילדים וההורים – חשובה.
הזדמנויות אלה דורשות, כמובן, שינויים מבניים עמוקים. למשל, שעה שבועית קבועה אותה מקבל המורה במטרה לשוחח עם הורים. למשל "אסיפת הורים הפוכה", שבה ההורים מספרים למורה על התהליך הלימודי שעבר הילד, החוזקות והחולשות שלו ועוד. ההורים והקהילה שמחוץ לבית הספר הם שחקנים מרכזיים בקידום הלימודי והאישי של הילדים – יכולה להיות כאן הזדמנות ממשית לבנות שותפות אחרת.
ד"ר אדם הישראלי הוא חבר סגל בפקולטה לחינוך במכללת סמינר הקיבוצים וחוקר בתחום יחסי משפחה ובית ספר