שום דבר לא הכין אותנו להורות בזמן מגפה עולמית. מכל התרחישים ההזויים שיכולתי להעלות על דעתי לגבי סיטואציות שאיתן אצטרך להתמודד כאמא, לעולם לא הייתי מנחשת שזה מה שיקרה. כאדם מבוגר מאד קשה לי עם שינויים, ובטח לבן שלי, אבישי, שנמצא על הרצף האוטיסטי. האתגר שאתו אנחנו מתמודדים מורכב מאוד: להישאר רגועים, ואולי אפילו שמחים ומחוזקים, למרות שכל התוכניות שלנו לחודשים הקרובים השתנו לרעה. 

ילדים אוטיסטים זקוקים לדעת מראש לקראת מה הם הולכים; הם זקוקים לסדר יום קבוע ללא שינויים חדים, וכל יציאה מתבנית מוכרת יכולה לערער את עולמם. כעת הייתי צריכה לספר לו שחייבים לשנות את התוכניות: אין משחקים עם סבא וסבתא אותם הוא מבקר בכל סוף שבוע, אין שיעורי פסנתר בקונסרבטוריון, אין פגישות עם חברים כל יום חמישי אחר הצהריים.

כל הדברים שהכי חשובים לו וקרובים לליבו נלקחים ממנו לתקופת זמן לא ידועה. להפתעתי הרבה, אבישי קיבל את העניין בצורה מאד רגועה ובוגרת למרות העצב. הוא שתק כמה דקות ואז שאל: "אמא, את יודעת איזה ספר זה מזכיר לי?". לא ידעתי.

"הקראתי אותו לפני חודש למעין (בת הדודה הקטנה שלו), 'חד קרן מסוג קרנף'. גם שם תכננו משהו במשך הרבה מאד זמן ובסוף קרה משהו אחר לגמרי ולמרות זאת כולם שמחו. אנחנו נעשה את הדברים אחרת ועדיין יהיה לנו טוב בדיוק כמו בספר". 

פתחתי את הספר ולא יכולתי שלא לחייך. הספר מתאר אמא שמזמינה לבתה באינטרנט חד-קרן אמיתי לכבוד יום הולדת בנושא חדי-קרן. המסיבה התחילה, כולם חוגגים בשמחה וממתינים לחד הקרן שאמור להיות השיא, החבילה מגיעה ולמרבה הצער מתגלה בתוכה קרנף. למרות שלרגע אחד נראה שהכול נהרס, ושאי אפשר יהיה להמשיך לחגוג בצורה כזו, מסתבר שאם מסתכלים על הקרנף מהזווית הנכונה, אפשר לראות שזה בכלל חד קרן מסוג קרנף. החגיגה הפכה אפילו למוצלחת יותר. מאותו הרגע, הספר הפך מבחינתנו לסמל של התקופה. כל דבר שמשתבש הופך מיד מדבר לא רצוי ל"חד קרן מסוג קרנף".

חשבתי שזה בדיוק הזמן המתאים לשוחח עם מחברת הספר הגאוני הזה על החיים, על המצב, על כתיבה ואופטימיות. למי שלא מכיר, אורית גידלי, משוררת ("ערש", "סמיכות", "עשרים נערות לקנא") וסופרת ילדים ("נונה קוראת מחשבות", "נונה ומחק האויר", "אנשים נגעו בירח"), ומנהלת שותפה של בית הספר לכתיבה "סדנאות הבית".

הבן שלי, בן עשר, בטוח שכתבת את הספר כדי להראות לילדים שעם דמיון ויצירתיות אפשר לשמוח גם כשדברים משתבשים. הוא צודק?

"בערך. הרעיון לספר עלה אחרי שהסתיים בבית שלנו יום הולדת בנושא חדי קרן. הבית היה כל כך הרוס ומבולגן עד שעשיתי את הדבר היחיד שכל אמא שפויה היתה עושה - יצאתי ולא הודעתי מתי אני חוזרת. ברחתי לבית של אבא שלי כדי לכתוב או להעמיד פנים שאני כותבת או לפחות כדי להזכיר לעצמי שיש לי זכות קיום גם אם אני אופה עוגות מכוערות וצורחת על ילדות שמעיזות למרוח לי קרמבו על השטיח. השתרעתי מותשת על הספה ואז קלטתי בזווית העין פסל אפריקאי של קרנף שאבא שלי הביא מאיזה נסיעה. אוי, חשבתי לעצמי, חבל שלא לקחתי אותו כתפאורה ליום ההולדת. זה היה יכול מאד להוסיף לכל הפרטים וההפתעות שהכנתי לאותה מסיבה. הייתי בטוחה שכולם היו שמחים עם הקרנף הזה".

את בדרך כלל בן אדם אופטימי?

״תראי, כשאבא שלי היה חייל גרמו להם לזחול בשדה קוצים כאיזה עונש קבוצתי למחלקה שלו, אז הוא שכנע את כל המחלקה לזחול ולשיר. זה סיפור שגדלתי איתו, ככה הוא חינך אותי: במאה אחוז החיים יכריחו אותי לזחול, התפקיד שלי הוא להתעקש גם לשיר". 

ואם המצב כל כך קשה ואין רצון אמיתי לשיר?

"בעיני, שמחה היא לא פלסטר שצריך להדביק מראש על כל מציאות. שמחה היא העדות שאני עושה משהו נכון. ב'חד קרן מסוג קרנף', למשל, הבנות יכלו להצטער שהן נתקעו עם קרנף מכוער ומזיע, אבל הן בחרו לראות משהו שבאמת קיים במציאות – יש לו קרן. הוא לגמרי חד קרן, חד קרן מסוג קרנף. ואז הן יכלו להמשיך במסיבה שלהן. זה לא שהן הדחיקו, הן בחרו לראות מה חיובי במצב שבמהותו הוא לא להיט.

"ככה זה בעיני בחיים. אם עצובים אז עצובים מאד, אם כועסים אז כועסים מאד. בתכל'ס את תופסת אותי בסופה של תקופה סופר עצובה, אבל גם בתוכה קיבלתי אחריות על לברר - האם יש פוטנציאלים חיוביים במצב שאני תקועה בו, ואיך אני יכולה להפעיל את הפוטנציאלים האלה?

"אני אספר לך עוד סיפור מכונן על ההורים שלי. בשנה האחרונה לחייה, כשאמא שלי היתה חולה, ההורים שלי עשו קרוז לאיזה מקום בסוף העולם. בכל יום נישואין אבא שלי נהג להביא לאמא שלי צבעונים והקרוז ההוא נפל על יום הנישואין שלהם. אז ברור שהוא לא יכול היה להשיג צבעונים בשבילה בסוף העולם, וחשוב מזה ברור שהם היו בעיצומה של סיטואציה שהוציאה את החשק לצבעונים, אבל את אבא שלי זה לא שכנע. הוא ארגן שכל חברי הקבוצה יקיפו את אמא שלי ויעשו עם הידיים צורה של צבעונים. כף לכף. כל זוג ידיים הוא פרח. כשהיא נכנסה לחדר הכל פרח סביבה. הוא הגיש לאמא שלי את הפרחים שהוא יכול היה להגיש ואמא שלי צחקה. על זה אני מדברת איתך".

מה הכי חסר לך בתקופה המוזרה הזו? למה את מתגעגעת?

"לאבא שלי, ברור. הוא בן שבעים וחמש, הוא בבידוד ואסור לפגוש אותו. גם לסבתא אירה וסבא ויקטור, לדור הסבים בקיצור".

אחרי עשרים שנה שאני אמא, סוף סוף אני כשרה להיות מאמא

איך אתם מסתדרים בסגר כמשפחה עם ילדים מתבגרים?

״תראי, המתבגרים שלי הם בעצם היצורים המגודלים שגנבו לי את הפעוטות המתוקים שהם עצמם היו. אני מסתכלת עליהם בלב חולה מרב געגועים ושואלת את עצמי לאן נעלמו אלו שהיו מסכימים להתחבק איתי אפילו מול חברים שלהם, שהיו מבלים איתי שעות ושהייתי יכולה להכין איתם עוגיות ולנצח אותם בטאקי.

"במקום זה הם גדלו להיות אנשים עסוקים וחכמים יותר ממני, ונמצאים בבית שעה ביום שבמהלכה הם עייפים. הסגר במובן הזה הוא משאלת חיי - הם לא יכולים ללכת לשום מקום. מי בסלון? אמא! במי במטבח? אמא! מי באמבטיה? אמא! טוב נו, נדבר עם אמא. הם יושבים זמינים רגשית וכולם לרשותי. הם אפילו לא מאד עייפים. הם יכולים לאכול עוגיות ויכולים לנצח אותי בטאקי.

"שבתי עשר שנים אחורה. שוב בוקעים מול עיני הגורים שלי החביקים, שאני רואה עליהם משהו שלא ראיתי המון המון זמן ושהם בחיים לא יודו בו:  הם נהנים מזה. טוב להם, כפי שטוב לכל אדם, היחד הזה. הם כמובן חותכים לחדר מהר, ומתעניינים בכל הודעת ווטאסאפ כאילו באמת יש לה תוכן ולא רק צליל, אבל זמן הנטו איתם גדל משמעותית. חברה שלי התקשרה ואמרה לי – אל תספרי לאף אחד, אבל אני לא רוצה שזה יגמר. עניתי לה, 'יו,  אל תספרי לאף אחד אבל גם אני לא רוצה שזה יגמר'. כן, אני אכולת דאגה, כן, המוות מדאיג אותי, כן, הפחד מדאיג אותי, כן, האבטלה מדאיגה אותי, מה חדש. אבל במקביל, ברמה המיידית של היום יום, אני גרה בבית עם מרבית האנשים שאני הכי אוהבת בעולם והם שם כל הזמן. לא רע.

"בגדול, מתבגרים זה מכשיר מאד קל לתפעול: להדליק ולהאכיל. אז אנחנו מבשלים מלא. למדתי להכין דברים שבחיים לא בישלתי, אחרי עשרים שנה שאני אמא סוף סוף אני כשרה להיות מאמא, הבגדים הולכים וקטנים על כולם שזה בסדר, כי זה אומר פחות כביסה". 

חד קרן מסוג קרנף / אורית גידלי, איורים: עמר הופמן, הוצאת כנרת זמורה ביתן.